למה הביקורת לא עובדת
הקריאות נגד ח"כ מיכאלי הכילו כל כך הרבה רעל עד שהשכיחו תובנה חשובה: ביקורת צריכה להיות שקולה ואמינה ולא רק מנוסחת היטב
האם ייתכן שמשהו בביקורת שלנו הפסיק להיות אמין? חלק מאיתנו הפכו למטיפים מהסוג שהיה פופולרי באמריקה בשנות ה.80- הם ראו את האור, הם נקיים, האמת האבסולוטית בידיהם, ושאר האוכלוסייה נחלקת לשניים: אלה שמסכימים איתם, ואלה שהם טמאים ועיוורים.
האם יש לנו יכולת להעביר ביקורת, אבל במקום לטהר את עצמנו מכל אשמה ולבחור לעמוד במשבצת "הקורבן של הסיטואציה", לחשוב גם מהו החלק שלנו במצב? מאוד קל לראות את האשמה של מישהו אחר, והרבה פעמים היא גם נכונה. אבל לכל תופעה יש תופעת נגד, שמחזקת את התופעה המקורית וחוזר חלילה. כך שלכל אחד, שולי וחף מפשע ככל שיהיה, יש אחריות מסוימת. אז איך לוקחים אחריות לפחות על החלק הקטן הזה?
הקריאות להדיח את אנסטסיה מיכאלי מהכנסת, למשל, היו בוטות יותר מהאמירה החשוכה שלה והניבו תגובות שהרכות שבהן כינו אותה זונה רוסייה מטומטמת, והגרועות אינן ראויות לדפוס. גם האמירות הצודקות נגד הגירוש מניבות כל כך הרבה רעל ושנאה כלפי המגרשים, שקשה לא לשאול: במה המבקרים יותר טובים? הם ממש לא נופלים מאלי ישי בעוצמות השנאה, ההסתה והאלימות. הדרך שבה טופל הגירוש היא מזיקה ולא אנושית, ובעיקר תוצר נוסף של אנשים שלא חושבים עד הסוף ופועלים מתוך פאניקה ושטחיות.
ביקורת לגיטימית בבסיסה
ברור שגם אם מחליטים שאין יכולת לקלוט פליטים - שזו החלטה לגיטימית - יש דרך יותר אנושית לעשות את זה. אבל האם אין גם דרך טובה יותר לבקר את שר הפנים מאשר להיכנס באמ-אמא שלו, בלי שום קווים אדומים? קל גם להיכנס באנסטסיה מיכאלי, שאפילו מפלגת ישראל ביתנו התנערה מאמירתה במהירות.
אבל גם כשמוקיעים, יש דרך טובה יותר לעשות את זה, בדיוק כמו שאמורה להיות דרך טובה יותר לגרש. נראה שהביקורת אינה אמינה יותר משום שחמקה מאיתנו ההבנה שביקורת צריכה להיות שקולה ואמינה, ולא רק מנוסחת היטב. יש דרך שמלבה שנאה כלפי אלה ששונים ממך, ויש דרך תרבותית שמקדשת ערכים שכולנו רוצים לאמץ. הבעיה היא שאנחנו רוצים לאמץ אותם רק "על הנייר", כשזה מגיע למעשים, אנחנו מאמינים שהשונא את השונא - פטור. אבל כולנו חיים
בחברה אחת שחייבת לכבד את הגוונים בתוכה, בין אם קוראים להם אלי או אנסטסיה או כל שם אחר.
גם ביקורת לגיטימית בבסיסה יכולה בקלות לפספס את המטרה אם מי שמבקר מטיף רק לאחרים, אבל לא לעצמו. וכך, מאחורי כמעט כל ביקורת מסתתרים מניעים רבים נוספים כמו הכללה, קנאה, שנאת האחר וביטול כל מי שלא מתיישר עם דעתך. כאילו כל אחד מאיתנו אומר לעצמו שרק משום שהשני פישל ועשה את זה קודם, אז עכשיו גם לי מותר.
אין פלא שהביקורת הפסיקה לעבוד. מצד שני, אם נוותר על הבוטות, ילך כל הכיף. מי יתייחס היום לביקורת לא משתלחת? אולי, במחשבה שנייה, דווקא אלה הנורמות שעדיף לשמר.
אז לפני סיום, רק מילה אחרונה לגבי אנסטסיה- בהזדמנות זו בואו נעיף את כל הדוגמניות מהכנסת, ובכלל אולי כדאי להוקיע אותן מהחברה. מי בעד?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם