דוח המרמרה: תגובות נתניהו וברק מגוחכות
דוח המבקר מעורר חלחלה, ומלמד כי מדינת ישראל מתנהלת כמו פיצוצייה בדרום ת"א. למושכים בחוטים, ברק ונתניהו, זה לא ממש אכפת
ההסברה הפכה למלכת הקרב, למעצבת התודעה, לנשק אסטרטגי. המבקר קובע שראש מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה לא יכול להיות גם יועץ התקשורת של ראש הממשלה. מדובר בשני תפקידים נפרדים, שונים במהות, שמצריכים איוש נפרד וגם כישרונות אחרים לגמרי.
אין בן אנוש שיהיה מסוגל למלא את שני התפקידים הקשים האלה בו זמנית. מערך ההסברה הלאומי הוא פרויקט בפני עצמו שמצריך עבודת מטה, תכנון, ריכוז מסרים, המלצות למקבלי ההחלטות וכו'.
יועץ התקשורת של ראש הממשלה טרוד כל יום, כל היום, 24 שעות ביממה, בענייניו היגעים של ראש הממשלה, ושל רעייתו, בעיקר כשראש הממשלה הנוכחי רואה בהסברה את חזות הכל ומעדיף דיבורים וספינים על מעשים.
בנימין נתניהו קיבל את טיוטת דוח המבקר בתחילת השנה. ד"ר יועז הנדל פרש מתפקידו כראש מערך ההסברה הלאומי בפברואר השנה (כי העז להלשין על צלם החצאיות נתן אשל). ב-18 במרס השנה שיגר ראש הממשלה מכתב תשובה ארוך למבקר המדינה בעניין הטיוטה. במכתב כותב נתניהו ללינדנשטראוס כי הוא כבר יישם חלק מהמלצות הדוח.
כבר בפרישתו של הנדל דווח לתקשורת שדן מחליף אותו כראש אגף ההסברה. אף אחד לא החליף את דן כדובר. להפך. העוזר שלו, רוני סופר, מתאייד בהדרגה מחיי הלשכה ומפעלותיה. ובמילים אחרות: יועץ התקשורת של ראש הממשלה הוא,
ובמילים שונות: הדיווח למבקר על יישום המסקנות לא היה נכון. אפשר אפילו להגיד שהוא היה שקרי. כשכתב את המכתב נתניהו כבר ידע שההפרדה הנדרשת בין שני התפקידים החשובים הללו בוטלה. לא רק שלירן דן עושה את שני התפקידים לבד, הוא עושה אותם בלי עזרה.
אגב, לכל זה יש סיבה פשוטה. המדינה מפנקת את ראש מערך ההסברה הלאומי והגדירה את התפקיד כמקביל למנכ"ל, כולל השכר הנאה והתנאים הנלווים. מדובר בהרבה כסף. מצד שני, לנתניהו אין באמת כוונה לוותר על שירותי הדוברות של לירן דן. הוא, אגב, דובר מוכשר ויעיל.
לראש הממשלה חשובה, כנראה, הדוברות שלו יותר מאשר הדוברות שלנו (מערך ההסברה). ואחרי זה, הם באים לשכנע אותנו שהם "לומדים את הדוח". שהמצב היום טוב בהרבה ממה שהיה פעם. שאזרחי ישראל "נהנים מביטחון".
מי , למשל, מנהל את דיוני המטה המפרכים שאמורים להתקיים בעניין ההסברה לקראת המתקפה על איראן? אם התקפה כזו תצא אל הפועל, יהיה צורך במבצע הסברה אדיר, בהיקפים חסרי תקדים, כדי להתמודד מול עולם זועם, מזרח תיכון מתפוצץ ובארות נפט בוערות. לירן דן עושה את כל זה? ברבע משרה?
תגובת לשכת ראש הממשלה: "מבנה מערך ההסברה החדש, כפי שנמסר למבקר המדינה, יישמר. בימים אלה נבחנים מועמדים לתפקיד מנהל מערך התקשורת והדוברות אותו מילא דן. נחיה ונראה. הסיכוי שביבי יוותר על לירן דן כדוברו האישי אפסי. וחוץ מזה, מי מכין בינתיים את מערך ההסברה לקראת הרפתקת איראן?
נעבור לשר הביטחון. הוא "מקבל את הביקורת", כדרכו, שהרי הוא תמיד מקבל אותה בהכנעה, והוא יפעל, "כפי שעשה בעבר", כדי שהכל ייעשה ויתוקן. התגובה הזו היא פיליטון בפני עצמו. הרי אהוד ברק, הוא ולא אחר, הוא החסם העיקרי שמטרפד את יישום חוק המל"ל ככתבו וכלשונו. הבן אדם לא יכול להשלים עם רמטכ"ל דומיננטי, אז אתם מצפים שישלים עם גוף מטה חזק, מקצועי, שיקבל את כל המידע ויתכלל את כל המודיעין וירכז את החשיבה המבצעית ויציג את החלופות לקבינט? זה יקרה רק על גופתו של ברק.
הניסיון להקים בישראל מטה לביטחון לאומי אמיתי, במודל אמריקאי, נמשך כבר 13 שנה. מי שהקים אותו היה ראש הממשלה נתניהו בדמדומי שלטונו, ב-1999, אחרי שפיטר את שר הביטחון יצחק מרדכי.
שרי ביטחון מתנגדים מסורתית למטה כזה, כי הוא פוגע בדומיננטיות שלהם, בשליטה האבסולוטית שלהם על מוקדי הכוח, על נפשה של הממשלה, על דיוני הקבינט. כשמרדכי הלך וביבי מינה את משה ארנס הוותיק לממלא מקום, קמה לה הזדמנות פז לנסות לייסד כאן מדינה מתוקנת ולנסות לחלץ את תהליך החשיבה וקבלת ההחלטות מהבלעדיות של מערכת הביטחון. ההזדמנות הזו, כמה מצער, לא מומשה עדיין. דוח המבקר מוכיח זאת. מי שבולם אותה בימים אלה, הוא אהוד ברק. יש לו סיבות טובות.
ברק הוא מאסטר בזיהוי מוקדי כוח והשתלטות מהירה עליהם. לפעמים ברגישות, לפעמים בנחישות. לפעמים לא צריך להפעיל כוח, לפעמים יש צורך בהפעלת כוח עודף, אפילו ברוטלי. כך עשה אהוד ברק גם למדינה.
דוח המבקר בעניין משט המרמרה הוא מסמך מעורר חלחלה. המסקנה העולה ממנו היא כי מדינת ישראל, המקום המסובך, המסוכן והמאתגר ביותר בעולם, מנוהלת כמו פיצוצייה בדרום תל אביב. שהרי פוטנציאל הנפץ כאן אצלנו הוא הגבוה בתבל.
המושכים בחוטים הם צמד חמד, ביבי וברק, שמטפחים אינטימיות גבוהה, אבל לא רואים אף אחד ממטר. אצל ראש הממשלה נתניהו, הברדק הוא תכונה מובנית. כזה הוא. יש לו ראייה גיאו-אסטרטגית משובחת, השכלה היסטורית מרשימה, תפיסה והבנה מהירות, אבל הוא מנהל קטן ומוקף תמיד בעדת מקורבים שמייצרים מהומה, אי סדר, אי עמידה בלוחות זמנים וחוסר יכולת לייצר סביבת עבודה נקייה וחפה מרעשי רקע.
אצל ברק הברדק בא ממקומות אחרים לגמרי. ברק פשוט לא מכיר בקיומו של עולם משמעותי מחוץ לו עצמו. האנשים המקיפים אותו הם, במקרה הטוב, פיונים שנועדו לשרת את מטרותיו המשתנות. ברגע שאין בהם צורך יותר, הם מושלכים כלאחר יד. הוא יודע לזהות את מקורות הכוח, את נקודות הפיתול, את מרכזי הכובד, משקיע בהם את מלוא כישרונותיו (ויש לו כישרונות עצומים(, ומשתלט עליהם. לפעמים, בלי שהרגישו.
השעות שהשקיע ברק בהתחברות לנתן אשל ושרה נתניהו בשנים האחרונות, בהרעפת אינספור דברי חנופה וכיבושין עליהם, מעטות רק מהשעות שהקדיש לחיסולו של גבי אשכנזי (שהעז לגזול ממנו את הקרדיט הביטחוני-ציבורי), ומהשעות שהוא מקדיש לעטיפת מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס בהררי ענק של מחמאות מרגשות וליטופי אגו.
נכון לעכשיו, משולה המדינה למטוס נוסעים כבד ועמוס, שעליו השתלט חוטף מתוחכם. החוטף, להלן ברק, אדם שלא נבחר ושלא מייצג, נכון לעכשיו, אלקטורט כלשהו, השתלט על נשמתו של הקברניט, להלן נתניהו.
ביבי מחזיק, לכאורה, בהגאים. ברק מניע ומסובב אותם. נתניהו סוגד לברק. זוהי עובדה שאינה בת שינוי. מי שהיה מפקד צוות זוטר בסיירת מטכ"ל לעולם לא ישתחרר מעולו של המפקד הנערץ. וכל הזמן הזה, יושבים נוסעי המטוס מאחור, ואין להם מושג לאן הם טסים.
הרבה מאוד אנרגיה משקיע ברק בניסיון לייצר אווירת אינטימיות, עסקים כרגיל, שיתוף פעולה אמיץ ויחסים טובים בינו לבין הרמטכ"ל, רב אלוף בני גנץ. במציאות, יש לא מעט עדויות שמצביעות על כך שהמצב שונה לגמרי, הפוך לגמרי.
אבל לברק חשוב שכלפי חוץ תהיה אווירת עסקים כרגיל, כדי שמבקר המדינה לא ייזכר, לפתע, שכל מה שברק נוגע בו, יעלה בסופו של דבר באש, שכל מערכת יחסים שברק משתתף בה, תשמיד את עצמה בסוף ותהפוך לעיי חורבות ואגמי דם רע.
לזכותו של הרמטכ"ל ייאמר שהוא משתף פעולה, לא משמיע רטינה מיותרת, מעלים את עצמו ואת האגו שלו ככל האפשר. אבל ברק לא מרפה. עכשיו יש לו חזית פתוחה מול יריב ותיק ומוכר, מי שכבר התקוטט איתו לא מעט פעמים בעבר. נשיא המדינה, שמעון פרס. לא זה המקום לפרט את הנסיבות ליריבות הזו, פרס משמש בה בעיקר משקיף נדהם, אבל ברק, כמו ברק, לא בוחל באמצעים.
בחודשים האחרונים לא אישר ברק, לפחות פעמיים, לראש אמ"ן האלוף אביב כוכבי להעניק לפרס תדרוכי עומק לקראת נסיעות חשובות של הנשיא לארצות הברית או למקומות אחרים.
גם על הרמטכ"ל עצמו מקשה ברק. לאחרונה הוגשה בקשה מטעם מארגני "ועידת הנשיא" השנתית, האירוע הבינלאומי הגדול שמארגן פרס מדי שנה בירושלים, להרצאה של הרמטכ"ל גנץ. מדובר באירוע יוקרתי, רב משתתפים, הזדמנות פז להסברה ישראלית יעילה. אבל גם גנץ, נכון לעכשיו, לא קיבל אישור.
לשכת שר הביטחון בתגובה: "ליד נשיא המדינה שמעון פרס, בניגוד לקודמיו, פועלת מזכירות צבאית בראשות מזכיר צבאי (ולא שליש נשיא כבעבר), בדרגת תת אלוף. מתוך כבוד לנשיא פרס מקפיד שר הביטחון ברק להיפגש עם הנשיא בתכיפות ולעדכנו בסוגיות שעל הפרק. לשכת הנשיא מקבלת יותר עדכונים וחומר מודיעין מאי פעם בעבר. באשר לרמטכ"ל, לא הגיעה שום פנייה מהרמטכ"ל, רב אלוף בני גנץ, להשתתף בוועידת הנשיא".
מדובר צה"ל נמסר: "הפרטים הללו אינם מוכרים לנו".
פרשנות : הרמטכ"ל לא ביקש להשתתף בוועידת הנשיא, אומר ברק. וצודק. הרמטכ"ל לא אמור לבקש. הוא לא ילד שמבקש מההורים לצאת לטיול שנתי. אנשי ועידת הנשיא הם שהזמינו, הם ממתינים לאישור, שלא מגיע. ובאשר למזכירות הצבאית: תגובתו של ברק מסבירה הכל.
זה מזכיר את הפגישה הראשונה של ברק, אחרי שנכנס לתפקיד שר הביטחון בממשלת אולמרט, עם ראש הממשלה. ברק חתר לחזור לכס שר הביטחון שנים ארוכות. דרכו הייתה רבת מהפכים, עקלקלה ומפרכת.
בחודשים האחרונים לפני מינויו התחנן בפני אולמרט שיפטר את עמיר פרץ וימנה אותו תחתיו מבלי להמתין לפריימריז בעבודה. אצה לו הדרך. אולמרט סירב. ואז, סוף סוף, הוא גבר על פרץ בסיבוב השני של הפריימריז, אכף על אולמרט להחליף את פרץ מיד (למרות שראש הממשלה בכלל לא היה בארץ), וכשראש הממשלה שב, הגיע סוף סוף לפגישה ההיסטורית, הנכספת, בין ראש ממשלה לשר ביטחון, בין שני ידידים וחברים לדרך (אז), בבית ראש הממשלה בירושלים.
זה קרה ביום שישי לפני הצהריים. דלת הכניסה נפתחה, אולמרט יצא מהמבואה של חדר העבודה שלו, והלך בחדר האורחים הגדול לקראת האורח. ברק הלך לעומתו, וכשהשניים נפגשו, במקום חיבוק, במקום לחיצת יד, במקום ברכות ואיחולים, פתח אהוד ברק את פיו ואמר לאולמרט את המשפט הזה: "אני מבין שאתה נפגש יותר מדי פעמים עם הרמטכ"ל גבי אשכנזי. צריך להפסיק את זה". זה האיש.
עד שיחליט אם לתקוף או לא את איראן, הנחית בשבוע שעבר ראש הממשלה נתניהו מתקפת מנע מתוכננת ויעילה מסוג אחר לגמרי. ראיון זוגי אישי מרגש בצהובון הגרמני "בילד", שנועד למזער את נזקי כתבת הענק שפורסמה על אודות בני הזוג במגזין האמריקאי היוקרתי "ואניטי פייר" (על ידי דיוויד מרגוליק).
בין שלל ההגיגים בראיון הזוגי, אמר נתניהו גם את הדברים האלה: "שרה היא ששכנעה אותי להחזיר את גלעד שליט. היא זו שאמרה לי, תחשוב על הילד גלעד שליט, במרתף החשוך, ללא תקווה, בלי אור. תחשוב עליו כאילו היה הבן שלנו. תחשוב עליו, על אמו, על אביו, ותקבל את ההחלטה".
מסירותו של נתניהו לרעייתו נוגעת ללב. באמת. ביבי יודע שהמהלך הכי מבריק, מבחינה פוליטית, שעשה בקדנציה הנוכחית הוא שחרורו של גלעד שליט. הוא אמנם בגד בחלק נכבד מבוחריו, אבל כיוון למרכז הפוליטי, למיינסטרים. עסקת שליט התבצעה בימים שבהם המספרים של נתניהו לא היו טובים, וסימנה את נסיקתו לשמים, שם הוא נמצא עד היום (אבל עם גבס).
התמיכה בעסקת שליט רווחת בעיקר בשמאל ובמרכז, במיוחד בקרב אנשי המחאה החברתית (שמו של שליט נישא ברמה בכל ההפגנות). נתניהו נחת בעורף האויב, בלב גרעין ההתנגדות שלו, ופשוט פירק אותו לגורמים. פוליטית, מדובר במהלך גאוני. ביבי ידע גם להוון אותו היוון מלא. אני לא זוכר, בכל ההודעות וההצהרות שלו אחרי העסקה, שהוא הזכיר את רעייתו שרה.
זאת, ועוד: בתחילת השבוע התקשרה אלי מישהי שנהגה לבקר את בני הזוג שליט באוהל המחאה שלהם בתדירות גבוהה. "באתי לשם יום אחד", סיפרה, "ומצאתי את אביבה שליט שבורה, על סף דמעות. שאלתי אותה מה קרה, והיא סיפרה שאתמול הייתה לה ולנועם פגישה בשמונה עיניים עם ביבי ושרה, ואשת ראש הממשלה שטפה אותה וגערה בה במילים בוטות על שהיא מערבת את ילדיו של ראש הממשלה במחאה לשחרור שליט".
אביבה שליט ציירה לעצמה באותם ימים כרזה ובה כתבה "שרה, גם אני רוצה לחגוג לבני יום הולדת". זה היה אחרי שבנם של בני הזוג נתניהו חגג יום הולדת מתוקשר. בעקבות זאת, בערה בה חמתה של הגברת נתניהו והיא לא היססה לגעור באביבה שליט כמו שהיא יודעת.
אגב, כרזות דומות שהונפו בידי פעילים של "השמאל הלאומי" באותה תקופה, מול בית ראש הממשלה, נתקלו בתגובות דומות. עשיתי כמה טלפונים לפעילי מטה שליט וקיבלתי אימות לסיפור הזה. אכן, הגברת נתניהו התנגדה בתקיפות לכל השוואה או אזכור של ילדיה בכפיפה אחת לגורלו של גלעד שליט. אגב, זוהי זכותה המלאה.
השאלה היא, האם זה ראוי ומכובד לבוא היום, שנה אחרי שחרור שליט, ולהציג מצג הפוך לציבור. האם יכול להיות ששרה גערה באביבה על אזכורם של יאיר וגלעד בכפיפה אחת, ומיד אחר כך רצה לביבי ואמרה לו שיחשוב על גלעד כאילו הוא יאיר" האמת היא, שאצל החבר'ה האלה, הכל יכול להיות. העיקר שתהיה לנו תשובה ציונית הולמת ל"ואניטי פייר". ולא בעיתון ישראלי, חלילה, כי החבר'ה שלנו עוד עלולים לשאול שאלה מביכה או קשה.
תגובת שרה נתניהו: "אין כל סתירה בין הדאגה לשלומו של גלעד שליט והרצון לראות אותו במהרה חוזר להוריו, לבין בקשה של אמא לאמא שלא נעשתה בדרכים המתוארות, לא לעשות שימוש בילדיה.
למבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס יש חבר קרוב. הם נוהגים לסעוד את לבם יחד במסעדה קבועה הממוקמת למרגלות משרד המבקר בתל אביב. הם מנהלים פגישות ארוכות ושיחות טלפון מסועפות. לחבר הזה קוראים דן מרגלית.
לפני כמה שבועות שיגר מבקר המדינה מכתב ליועץ המשפטי לממשלה ובו העביר חומרים חדשים ודרש מהיועץ לפתוח בחקירה משטרתית. הכותרת של המהלך הזה הייתה שעל פי גרסת הרפז, "אשכנזי, ארז וינר ואבי בניהו הפעילו אותו".
על אשכנזי וארז וינר ניטש ויכוח ציבורי וחקירתי. בעניין בניהו, יש כאן כמה תמיהות. כל הפניות להרפז או ליועץ התקשורת שלו, רונן צור, במאמץ לקבל אימות לעניין הזה (בעניין בניהו), העלו תוצאה דומה. הרפז נשבע שהוא לא כתב למבקר שבניהו הפעיל אותו. אבל זה לא הכל. בניהו עבר בדיקת פוליגרף. יצא דובר אמת (בניגוד ליוני קורן, שיצא דובר שקר). בניהו קיבל תעודת יושר משטרתית.
אם יש קונצנזוס אחד בפרשה הזו, משני צדי המחנות, הרי הוא העובדה שאבי בניהו לא היה בתוך הלופ של מסמך הרפז ולא ידע על המתרחש. יותר מממצאי המשטרה ומהפוליגרף, יש הוכחה ניצחת ברורה בהקלטות של שיחות הטלפון מלשכת הרמטכ"ל. בהקלטות הללו נשמע הרפז, יותר מפעם אחת, מוודא עם ארז וינר, ש"לא גיליתם כלום לבניהו", שלא עדכנתם את בניהו במסמך, שלא שיתפתם את בניהו בסודות.
והנה, בא המבקר, ובהבל פיו מכניס את בניהו לרשימת החשודים ב"הפעלת הרפז".
בואו נחזור לדן מרגלית. אבי בניהו הגיש לאחרונה נגדו תביעה במועצת העיתונות. התביעה מתבררת בימים אלה. בניהו הגיש גם תביעת ענק בגין לשון הרע נגד חתנו של מרגלית, הפרסומאי אילן שילוח. גם היא מתבררת. הכותרת שניפק מבקר המדינה מעניקה שירותים יקרים מפז לידידו, מרגלית.
גם אם הגרסה הנוכחית של הרפז עוסקת בבניהו, מדוע היא עדיפה על גרסאותיו הקודמות, שבהן הוא האשים בכתיבת המסמך דווקא את אנשיו של אהוד ברק? מדוע לא העביר לינדנשטראוס את הגרסאות ההן לחקירת היועץ המשפטי לממשלה? האם גילה המבקר, לפתע, בגרסה האחרונה של הרפז יסודות של אמינות מוצקה? קריאה בחומרי החקירה השונים שהונפקו בשבועיים האחרונים, מעלה ממצאים מזעזעים.
החשדות, שהיו פעם עמומים, על אפליה שנקט המבקר בין מחנה אשכנזי למחנה ברק, קורמים עור וגידים. באולפני הערוץ הראשון ו"קול ישראל", שמהווים למעשה את חדר המלחמה של ברק, ישבו בשבוע שעבר עיתונאים והביעו זעזוע מהדלפת החומרים הללו.
אותם עיתונאים ממש פרסמו חומרים לא פחות רגישים, ואולי אף יותר, כמה חודשים קודם. אבל כשהחומרים פוגעים באשכנזי, מותר להדליף אותם. כשהם פוגעים בברק, אסור. מדוע אץ רץ פתאום המבקר להוציא צו איסור פרסום דווקא השבוע? כשמדובר בהגנה על שמו הטוב של ברק, המבקר זריז יותר, פעיל יותר. ועוד לא דיברנו על פרשת הכספים והחברות שברק העביר לבנותיו, עליה דיווחתי כאן לפני כמה שבועות.
עיון מדוקדק בחומרים שנאספו, גם במשטרה וגם בפרקליטות, מביא אותי למסקנה פשוטה. עכשיו, כשכל החומר מוצג בפנינו, כשהכל זמין, אפשר לפצח את התיק הזה. חקירת המשטרה הראשונית לא מיצתה את עצמה. המנדט שהחוקרים קיבלו היה מצומצם. אם יקימו עכשיו צוות חקירה מיוחד, אמיתי, שיוכל לבדוק, גם בפוליגרף, גם אנשים כמו אהוד ברק, למשל (את יוני קורן לא צריך, הוא כבר נכשל), אפשר יהיה, אולי, לפצח את הסיפור הבאוש הזה. אני בעד.
אגב, אין לי מושג מי כתב את מסמך הרפז, אני לא באמת יודע מה קרה או לא קרה בין הרפז לאשכנזי, אני כן יודע מה התרחש בקריה בשנתיים האחרונות לכהונת הרמטכ"ל, מי פתח במלחמה ומי ניסה לחסל רמטכ"ל מכהן. גבי אשכנזי כבר הביע הסכמה להיבדק בפוליגרף. ברק לא. עוד עלולים לשאול אותו שם שאלות קשות. מצד שני, אני לא מקנא בפוליגרף.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
אקו"ם