נקמת הכוניפה
סיפור שלא קרה, על אשתו של צוקרברג ועל אתר אינטרנט שמסרב להתיישר עם המציאות
תשמעו סיפור שהיה באמת על סיפור שלא היה באמת: יש לי חברה טובה שאני משתעשעת איתה הרבה בפייסבוק, ואיכשהו נוצר סביבנו קהל קטן של חברים שנדבקו בעניין, עד שזה הפך למעין ריטואל.
לפני כמה שבועות החברה שלי חשדה שמנסים לפרוץ לה למחשב ולכן ניטרלה את החשבון, והחברים המשותפים נכנסו ללחץ כשראו שהעמוד שלה פתאום נעלם. וכך התחלתי לקבל בלי סוף פניות לתיבת הדואר שלי ששואלות אם היא בסדר ואם קרה משהו.
מכיוון שאני עצלנית ולא היה לי כוח לענות לכל אחד באופן אישי, החלטתי לכתוב סטטוס על הקיר שלי, כדי שכולם יראו ויבינו שהכל בסדר ויפסיקו להטריד אותי, אבל ניסחתי אותו ברוח השטות שבה בדרך כלל אני מתבטאת בפייסבוק: "אחרי שמועה זדונית שרצה ברשת שתמי קראה לכלה החדשה של מארק צוקרברג כוניפה, באורח פלא נעלם לה החשבון. אבל אל דאגה, הפעלנו את השב"כ, את ארגון האינטרנט הישראלי ואת הליגה נגד השמצה, ואנחנו מקווים שתוך כמה ימים הכל יסתדר", כך כתבתי, והוספתי סמיילי קטן, כדי שגם לחברים המאותגרים שכלית יהיה ברור שמדובר בבדיחה.
אבל למחרת קיבלתי מייל זועם מחברתי עם הכותרת "סתומה! !" שכלל גם לינק לכתבה. כשהקלקתי, הלינק הכניס אותי לאתר שעוסק בחדשות טכנולוגיה, שבו נחשפתי לכותרת ראשית בזו הלשון: "מה יקרה לחשבון הפייסבוק שלכם אם תלכלכו על אשתו של צוקרברג? משתמשת ברשת החברתית שהחליטה לשתף את עמדותיה בנוגע לאשתו של צוקרברג גילתה מעט לאחר מכן שחשבונה נמחק. על הפרשה שמעסיקה את הרשת החברתית מהבוקר ועל מה שעומד מאחוריה".
במשך רבע שעה לא הפסקתי לצחוק. הייתה שם ידיעה ארוכה ומפורטת על משהו שמעולם לא קרה, ואני יודעת את זה בוודאות, כי אני המצאתי אותו. הפסקתי לצחוק רק כשהחברה שלי התקשרה אלי, כולה עצבים, ואמרה, את וחוש ההומור הגרוע שלך, תראי מה עשית. תתקשרי אליהם ותגידי להם להוריד את זה!
או-קיי, אמרתי, תירגעי, אני מיד מסדרת את זה. השגתי את הטלפון של הבחורה שעומדת בראש האתר, התקשרתי ואמרתי לה, תשמעי, אתם הזויים לגמרי, העליתם ידיעה שכולה המצאה, אני חושבת שכדאי שתורידו אותה.
אני לא אוהבת את הטונים שלך, ענתה לי. אל תדברי אלי ככה.
סליחה? אמרתי. תגידי, הקשבת בכלל למה שסיפרתי לך?
כן, היא ענתה בקשיחות. אבדוק ואחזור אלייך.
בהמשך חזר אלי בחור אחר מהאתר וטען שחברתי אישרה את הפרטים, מה שכמובן לא היה נכון. כשהסברתי לו שוב את פרטי האירוע שמעולם לא היה, הוא התעצבן עלי בטענה ש"מה פתאום התבדחנו על חשבונו", וניתק קשר. בשלב זה כבר הרגשתי כאילו נקלעתי לפרק גרוע במיוחד של מצלמה נסתרת.
ברוב ייאושי, החלטתי להעלות את הסיפור כולו לעמוד הפייסבוק שלי, אבל מיד אחרי שעשיתי את זה הגיע אלי מייל מאשת יחסי ציבור. לילך, את לא הוגנת, אל תתלהמי, היא כתבה לי. אלה אנשים טובים, מקצועיים, זה לא מגיע להם.
מקצועיים? כתבתי לה בחזרה. את מבינה שהם העלו ידיעה ראשית על משהו שאני המצאתי ועכשיו הם מסרבים להוריד אותה?
תראי, היא הסבירה, המדיניות שלהם היא לא להוריד אייטמים.
איזה מין מדיניות זאת? שאלתי. האייטם לא נכון! המצאתי אותו! זאת בדיחה!
אבל לא היה עם מי לדבר. גרוע מזה, מסתבר שבמסגרת הסכמי שיתוף תוכן בין אתרים, הידיעה התחילה לצוץ בעוד מקומות, ונאלצתי להתקשר לעורכי אתרים אחרים ולבקש להוריד אותה. הם, לפחות, נענו לבקשתי, אבל לפני שהתחלתי לכתוב את הטור הזה בדקתי, והידיעה המקורית מעולם לא ירדה. עניין של מדיניות, אתם יודעים.
זה לא משנה שהחברה שלי מעולם לא לכלכה על אשתו של צוקרברג, זה לא משנה שחשבונה נמחק ביוזמתה ללא קשר לצוקרברג או בני משפחתו, זה גם לא משנה שאשתו של צוקרברג דווקא נראית לא רע, למרות שאני מניחה שזה עניין של טעם. הסיפור שהיה באמת הוא שהסיפור מעולם לא היה באמת, אבל ברשת הוא ממשיך להיות מוצג כאילו הוא קרה.
אני עיתונאית כבר די הרבה שנים, ודבר כזה עוד לא ראיתי. הרגשתי שאני מעורבת בשפל חדש שהמקצוע שלי הידרדר אליו. עיתונות, עד כמה שזכור לי, אמורה לדווח על האמת, לא?
חשבתי לעצמי איך ג'ורג' אורוול בסוף צדק, אבל ממש לא בדרך שבה תיאר את הדברים בדמיונו. אנחנו כל הזמן משכתבים את ההיסטוריה, משתפים ומצטטים אחד את השני, והכל מתועד בנבכי גוגל לנצח נצחים.
מי שיחפש חומר על פייסבוק בעתיד עשוי להיתקל בידיעה הזו, שבנויה על בדיחה גרועה שהמצאתי כי לא היה לי כוח לענות לאנשים. המישהו הזה לא יידע את כל הרקע שאני מספרת לכם עכשיו, ויחשוב שזה באמת קרה. לכו תדעו עוד כמה "ידיעות" כאלה מסתובבות ברשת, ואנחנו בטוחים שהן האמת לאמיתה.
ב-"1984" לפחות הייתה כוונה כלשהי מאחורי שכתוב ההיסטוריה. היה מסר, גם אם שלילי. הייתה מטרה. אצלנו נראה לי שהמטרה היחידה היא רייטינג, או כמה שיותר עיניים צופות, שפשוט אינן יודעות שהן צופות בכלום. אז מה עדיף?
מבין השתיים, דווקא הגרסה של אורוול עדיפה בעיניי. אם בכל מקרה הגענו לשלב שבו אנחנו משכתבים את ההיסטוריה, לפחות בואו ניקח אחריות על השכתוב. אם אנחנו אלה שבכל מקרה ממציאים את האמת, אז בואו נבנה דרכה עולם טוב יותר. למה לא ננסה לכוון למציאות שאולי תהיה מזויפת, אבל לפחות משופרת?
בואו נתחיל לכתוב על הסכמי שלום שנרקמים עם הפלסטינים בגישור טורקיה, ונסביר שהיחס העוין שלה כלפי ישראל הוא לא יותר מאשר רצון לשמור על עמימות המפגשים. למה לא, בעצם?
לקראת חצות באותו יום הזוי, שבו ביליתי כמה שעות בניסיון כושל לתת כבוד כלשהו לתיעוד המציאות, קיבלתי מסרון מחברתי. תכף יש "צינור לילה" בערוץ 10, היא כתבה לי. אני בלחץ. אם הידיעה עולה אצלם, זה הסוף שלך.
ישבתי וצפיתי בתוכנית מתחילתה ועד סופה. היו שם כל מיני דיווחים על "אירועים שקרו ברשת", ולא יכולתי שלא להרהר אילו מהם באמת קרו, ואילו מעולם לא אירעו. לא היה אייטם שם שעסק בשאלה הקיומית אם אשתו של צוקרברג היא כוניפה או לא, וגם לא היה אייטם על חשבונות מנוטרלים או על גיוס השב"כ להחזרתם. שחררתי אנחת רווחה ומסררתי חזרה לחברתי: טוב, מה אני אגיד לך, מותק. יצאנו אפסיות. לא הצלחנו להכניס את האייטם ל"צינור לילה". אבל אל תאבדי תקווה, אולי בפעם הבאה.
סטטוס: השקר יחצה חצי עולם בזמן שהאמת בקושי תספיק להתלבש. ווינסטון צ'רצ'יל
מייל: lsigan@netvision.net.il
פייסבוק
בלוג בהאפינגטון פוסט
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם