כרוניקה של רצח ידוע מראש
כשירי ברחובות הופך למשהו קבוע והמנהיגים לא טורחים אפילו להגיב, זה אומר שעלינו, האזרחים, לעשות רעש. הרבה רעש
בשבוע שעבר נרצח בעיר שלי אדם ברחוב. הכותרות קראו לזה "חיסול", אבל זה לא הרצח הראשון מסוג זה, שמתרחש במהלך החודשים האחרונים בעיר שלי. בפעם הראשונה שזה קרה, כותרות העיתונים צעקו באדום "חיסול כפול בראשון לציון". בפעם הבאה זה תפס כותרת ביניים, ובשבוע שעבר הכותרת באינטרנט התחלפה במהירות, כאילו חיסול ברחוב הוא עניין של שגרה.
וזה קורה, רבותי, בכל הארץ. בדקתי. ברחוב שקט במגדל העמק. בכניסה לכפר נוער ליד יבנה. במרכז ירושלים. ליד עיריית עכו. בצפון תל-אביב וביפו. זה קרה בתחנת דלק ליד חבצלת השרון, וגם באיזור חיפה ואשקלון. זה קרה כבר עשרות פעמים מדווחות, ואולי עוד כמה פעמים לא מדווחות.
וזה לא קורה רק לפושעים. זה קרה גם לשופט ד"ר עדי אזר, שישב במכונית שלו בפתח ביתו ברמת השרון. וזה היה עלול לקרות לכם, כן לכם, למרות שבהחלט אין לכם שום קשר עם גורם פלילי, אילו הייתם עוברים בטעות באחד מהמקומות שבהם זה קרה, בלי להתכוון, בזמן הלא נכון, כמו מרגריטה לאוטמן ז"ל, שרק באה לבלות עם הילדים על החוף בבת ים, למרות שהיא לא גרה בכלל באזור.
זו הפכה להיות השיטה המועדפת על המחסלים של העולם התחתון. וזה קורה בין היתר משום שהמונופול על הכוח, שאנחנו נתנו בידי המדינה, אינו מפחיד מספיק את הרוצחים קרי הרוח, שעוזבים את זירות הפשע בהליכה- כן, בהליכה! עם אקדח מעשן.
אנחנו לא יכולים לשתוק
והנה הבעיה שלי, ושלכם. השבוע לא שמענו אף אחד ממנהיגינו מדבר על החיסול הזה. לא ראש הממשלה. לא ראש העירייה. לא מפכ"ל המשטרה. הם אפילו לא עשו מאמץ מיוחד. הם פשוט לא הגיבו, לעוד "חיסול" ברחוב. אבל אנחנו לא יכולים לשתוק. אנחנו, שאין לנו מאבטחים (וטוב שכך), שמים את כל יהבנו על המשטרה (ואולי על החברה המקומית לביטחון).
אנחנו, שהולכים לעבודה בבוקר ומשאירים את הילדים לחזור מבית הספר לבד, לא יכולים להתרגל לזה שהמונופול על הכוח שאנחנו הפקדנו בידי המדינה שלנו, נמצא בידי חבורה של אנשים שיורים אחד בשני ברחובות בגלל מאבקים על שליטה או על כסף או פשוט כי הם הוזמנו לבצע עבודה.
קחו את שיקגו, לדוגמה. הרציחות ההדדיות של
המאפיה ברחובות פסקו שם רק כשלאזרחים "הרגילים" נמאס מהמצב והם התחילו להשתולל מזעם על כך שחבורה קטנה של אנשים הופכת את הרחובות שלהם לרחובות של פחד.
בל נשכח. מדובר בקבוצה קטנה מאוד של אנשים מוכרים למשטרה שיורים זה בזה, לעומת הרוב הגדול מאוד של אזרחים הגונים שרוצים שקט ברחובות שלהם. אני קוראת למפכ"ל המשטרה, לראש הממשלה, לשרים ולראש העירייה: אנחנו לא נסכים לטאטא את האלימות המשתוללת הזו מתחת לשטיח! אנחנו לא יכולים יותר להרשות לעצמנו לשכוח עד הפעם הבאה, ולהתרגל למציאות אלימה כזו. אנחנו חייבים לעשות רעש, רעש שיוביל למעצרים ולהצהרות ולהחמרה ולהגברת השיטור המקומי – במקום להמתין לרעש היריות ב"רחוב השקט" הבא.
הכותבת היא חברת מועצת העיר ראשון לציון, עורכת דין אקטיביסטית ופעילה בנושאי סביבה, נשים וחינוך
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם