ככה לא נתקן את העולם
הציבור צריך לשאול אם נוכחותם של יוצאי צבא ישראליים בסכסוכים אלימים בעולם, אכן משרתת את הערכים שהמדינה טוענת שהיא פועלת לאורם
בשנים שלאחר זוועות מלחמת העולם השנייה, מדינת ישראל הייתה בין המדינות שדחפו לביסוס מנגנונים בינלאומיים להגנה על זכויות אדם. עם חלוף השנים, התלהבותה של מדינת ישראל מהמנגנונים הבינלאומיים הצטננה, עקב השימוש המרובה בהם לביקורת על פעילותה בשטחים הכבושים.
בימים אלה, מדינת ישראל מגבשת את עמדתה לגבי אמנה בינלאומית חדשה הקורמת עור וגידים במסדרונות האו"ם, בעניין פיקוח על סחר בנשק קונבציונאלי (Arms Trade Treaty). באמנה זו אמורים להיקבע כללים אוניברסליים לסחר בנשק ומנגנוני פיקוח מדינתיים ובינלאומיים על הסחר.
האמנה מתגבשת בין היתר על רקע הבנה עולמית כי עיקר הסכסוכים האלימים בעולם, מאז סיום המלחמה הקרה, הינם סכסוכים פנים-מדינתיים הניזונים מההזרמה הבלתי פוסקת של נשק קונבנציונאלי.
לכאורה, מדינת ישראל, אשר מתלוננת על זליגת נשק לגורמי טרור שונים, יכולה רק להרוויח מאמנה בינלאומית שכזו, אך מעיון במסמכי עמדה שהגישה ישראל לוועדה המנסחת את האמנה באו"ם, עולה כי עבור ישראל קיים חשש כי האמנה תשמש כדי להגביל את הייצוא והייבוא הביטחוני שלה. לא ניתן לומר כי חשש זה מופרך לחלוטין.
ישראל הינה מעצמה עולמית של סחר בנשק, ידע וטכנולוגיה ביטחוניים. בלא מעט ממדינות העולם השלישי, מדינת ישראל ויוצאי צבא ישראליים מהווים את ספקי הנשק והידע הביטחוני המרכזיים.
רוב העסקאות בנשק סמויות מעין
מעיון בעסקאות הנשק שפורסמו, עולה כי במקביל לעסקאות נשק עם ערך מדיני-ביטחוני, לדוגמה עם הודו, מאחורי עסקאות רבות קיים אך ורק רווח כספי לתעשיית הנשק בישראל וליוצאי צבא המשמשים כמתווכים בעסקאות.
בשנת 2007 נכנס לתוקף חוק פיקוח על יצוא ביטחוני, אשר קבע מנגנון לפיקוח ולרישוי של ייצוא ביטחוני. למרבה הצער, בחוק זה קיימים חורים רבים אשר עדיין מאפשרים "לסגור בין החבר'ה מהיחידה" את הסחר בנשק של ישראל.
אחת הבעיות של חוק הפיקוח משנת 2007 היא שלא נקבעה בו מגבלה כלשהי כאשר קיימת סבירות כי הנשק ישמש להפרה של המשפט הבינלאומי וההומניטרי, הן על ידי הגורם הרוכש והן על ידי צד שלישי שהנשק עשוי לעבור אליו. בהיעדר קריטריון שכזה ישראל תורמת בעקיפין, ביודעין או שלא ביודעין, לליבוי סכסוכים אלימים ברחבי העולם בהם מתבצעות הפרות קשות של המשפט הבינלאומי.
בחינה של מערכת היחסים המורכבת של מדינת ישראל עם המנגנונים הבינלאומיים מעלה כי המסורת היהודית הרחבה של "תיקון עולם", מקבלת עם השנים פרשנות אגואיסטית ומצומצמת, אך ורק כאשר הדבר משרת לחלוטין את האינטרסים של מדינת ישראל.
בעידן הגלובליזציה, אין תוחלת ל"תיקון עולם" בגרסתו המצומצמת. כאשר מתרחשים משברים הומניטאריים במדינות רחוקות, זמן מה לאחר מכן הפליטים מדפקים על שערי מדינת ישראל. כאשר יש זליגה של נשק ללא פיקוח, עשוי להיעשות בו שימוש נגד אזרחי מדינת ישראל.
גם אם מדינת ישראל תבחר שלא להצטרף לאמנה המתגבשת, אין ספק כי עליה למלא תפקיד חיובי בתהליך גיבוש האמנה. ניסיון העבר מראה כי דווקא כאשר ישראל הדירה עצמה מפורומים בינלאומיים. אותם הפורומים קיבלו החלטות קשות מבחינתה. כך גם, על אף שארה"ב הביעה חששות מהאמנה, ממשל אובמה משתתף בגיבושה ורואה בו תהליך חיובי להתמודדות עם בעיה עולמית.
מכל מקום, הדיונים באמנה במוסדות האו"ם יכולים להוות הזדמנות חשובה לחשבון נפש ציבורי-פנימי בישראל, בדבר היקף מעורבותה של מדינת ישראל בסחר הנשק העולמי. הציבור בישראל צריך לשאול אם נוכחותם של יוצאי צבא ישראליים ונשק ישראלי בסכסוכים אלימים כאלה ואחרים בעולם, אכן משרתת את האינטרסים ואת הערכים שמדינת ישראל טוענת כי היא פועלת לאורם.
הכותב הוא עורך דין לזכויות אדם
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם