תראו מי מדבר
דיסקין ודגן מגלמים את הקרייריזם הצרוף. הם שתקו ממניעים אישיים כשהיו בשירות, והם תוקפים עכשיו ללא כפפות מאותם מניעים בדיוק
אם כך, ברור שדיסקין הבחין בזוועה הזו עוד כאשר היה ראש השב"כ, וברור שבמשך שנים ראה, נחרד ושתק. ולכן לא רק נכונה השאלה מדוע הסכים להתמנות לראש השב"כ תחתם, אלא צריך להוסיף ולהקשות: למה הוא לא הניח את המפתחות על השולחן ועזב בסקנדל גדול את משרת ראש השב"כ? גם אם ההאשמות שלו היו נכונות, התשובה ברורה מאליה: דיסקין שתק ולא יצא בטריקת דלת כדי לא לפגוע בקריירה שלו.
גם בלי שנכיר את נתניהו וברק, ובלי שנדע שלמרבית הצער הם הרבה יותר ציניים ומחושבים מאשר משיחיים ואידיאליסטיים, קשה מאוד להניח שהעמדה של דיסקין באה ממקום של יושרה. למעשה, דיסקין, כמו דגן וכמו גנרלים ובכירים רבים לפניהם, ביניהם אהוד ברק עצמו, מגלמים את הקרייריזם הצרוף. הם שתקו ממניעים אישיים כשהיו בשירות, והם תוקפים עכשיו ללא כפפות מאותם מניעים בדיוק.
אנחנו תולים עיניים בהערצה בבכירי לובשי המדים שלנו: אלופים, רמטכ"לים, ראשי שירותים חשאיים, והנה, מרגע שמוסר מפיהם מורא המשרה, רבים מהם מתגלים כאנשים מאוד קטנים, אפילו גמדים.
מסע ההתבטאויות האחרון של מאיר דגן ויובל דיסקין מעורר שאלות אתיות ומשפטיות לא פשוטות, ורבים עוסקים בכך. אבל, מעבר למותר ולאסור, עולה השאלה - מי מוביל אותנו.
השאלה הזו נכונה לא רק לגבי הפוליטיקאים, שנתונים כל הזמן תחת זכוכית מגדלת ציבורית, אלא גם לגבי בכירי לובשי המדים והמגזר הציבורי שנהנים משקט יחסי. למרבה הצער, אחד אחרי השני הם בוקעים מאלם הדיבור של שירות המדינה, וכשהם פותחים את הפה - בוקעת יבבה צפצפנית וצורמת.
האמרה "הוא מעדיף לרסן סוסים דוהרים מאשר לדרבן פרדות עצלות" מיוחסת למשה דיין. והאמת, בעבר היו בכירים שגם במדים לא סתמו את הפה ואפילו לקחו לעצמם חירויות מוגזמות, לעתים בצדק. אלא שלפחות בדור האחרון, קשה להבחין במי שחרג מהקרייריזם הצרוף. כך למשל, דור המפקדים של הסכמי אוסלו וההתנתקות, שהתקרנף ויישר קו עם השלטון והרוח המנשבת מהעיתונות. הדור הזה אשם באסונות הללו
חריג בנוף הזה הוא בוגי יעלון, שכרמטכ"ל העז לכפור בספינים של ראש הממשלה שרון והזהיר ש"ההתנתקות תיתן רוח גבית לטרור". הוא היה מוכן לשלם על כך את המחיר ואכן שילם, כאשר נמצא הקרייריסט שהחליף אותו בשקיקה בטרם עת. יעלון הוא גם זה שלא היסס לשנות את עמדתו לגבי הפלסטינים בניגוד לבון-טון העיתונאי, לנוכח תמונת המציאות.
לעומת זאת, בהתקפות הקיצוניות והלא מאוזנות של דיסקין ודגן טמון ההמשך המתבקש של אותו קרייריזם. הם צועדים בנתיב הסלול לקבלת התשואות מהעיתונות והחיבוקים מהמיליה האישי שלהם. בד בבד הם מקדמים את סיכוייהם לקושש מקום ריאלי בכנסת באמצעות אחד משברירי מחנה השמאל, שרץ לבחירות בשבעה ראשים. כל זה לא בא לסנגר על נתניהו וברק, ואפילו לא לתמוך במצדדי התקיפה באיראן, אלא לומר שביקורת כל כך קיצונית אפשר לקבל רק מאנשים ענייניים וישרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם