לערער על חוקי הטבע
העובדה כי תנועתו הנצחית של הכיבוש אינה זקוקה לאנרגיה חיצונית כדי להמשיך בפעולתה טרם הופנמה על ידי כלל הפלסטינים. העקשנים עדיין מאמינים בחוק השני של התרמודינאמיקה
העובדה כי תנועתו הנצחית של הכיבוש אינה זקוקה לאנרגיה חיצונית על מנת להתמיד בפעולתה טרם הופנמה על ידי כלל הפלסטינים, באשר יש בהם, כך נראה, עקשנים המוסיפים להאמין בחוק השני של התרמודינאמיקה.
קחו למשל את באסם תמימי מבני סאלח, שהיה עצור עד תום ההליכים וזכה – מעשה כשפים! – להשיג מבית המשפט הצבאי חופשה בת יומיים בערבות, על מנת לבקר את אמו החולה. התביעה הצבאית ערערה, בהתבסס על טיעון מעגלי זה: "הוא הולך להמשיך לנצל את המעמד התקשורתי שהוא קיבל בעקבות מעצרו". כלומר: הסיבה שבגללה יש להוסיף ולכלוא את מר תמימי – היא היותו במעצר. ובאמת, כיצד ניתן לשחרר ממעצר את מי שעילת המשך מעצרו היא מעמד שרכש מתוקף מעצרו?
עילת המשך המעצר נובעת, ואף מתחזקת, מהמעצר עצמו – בדיוק כמו בטובות שבמכונות התנועה המתמדת.
גניבה היא עניין לא נוח להסדרה
באופן דומה, באה לאחרונה פרקליטות המדינה לבג"צ וחישבה עבורנו את האנטרופיה של הכיבוש, בעזרת הנוסחה המתמטית הבאה: "להחלטות ביחס לבנייה נשואת העתירה עשויות להיות השלכות גם על בנייה קיימת".
ברקע, לכאורה, כל הטרללה סביב איזה עניין קטן: הניסיון לקחת מהפלסטינים את מה שנותר להם, לאחר שכבר עברו רדוקציה מבני אדם לנתינים שספק אם אפילו זכות לקניין פרטי יש להם. אלא שהנתינים, קשיי הבנה וקשיי עורף, מתעקשים משום מה, במקום ללכת וללמוד מכניקה סטטיסטית, לנפנף מעת לעת בכבשת הרש הזו שאולי, ואולי לא, עוד נותרה להם.
אכן, גניבה היא עניין לא נוח להסדרה לכל הצדדים המעורבים בדבר, ובמיוחד לפרקליטיהם; אם כי יש מי שיטענו בקטנוניות שאת עיקר אי הנוחות חש דווקא הצד ממנו גונבים. בכל אופן, הגבב המילולי המשתרע בין מחוזות "התמונה הכוללת של אירועי
ההסרה" לבין גבעות ה"חשיבה המחודשת לגבי סדר העדיפויות באכיפת הדין באזור", עלול לייצר ערפילים מגבילי ראות, אבל חלילה לנו כי הכרתנו תתערפל עד כדי החמצת ההישג המדעי-פילוסופי הגדול של זמננו: אסור להחזיר את מה שגנבנו, כי אולי נאלץ להפסיק לגנוב. אסור להרוס את מה שהיה אסור לבנות, כי אם נעשה זאת אולי נאלץ להרוס עוד אי אילו חריגות בנייה בסדר גודל של חצי התנחלות. צריך להמשיך לעשות את מה שלא היינו צריכים לעשות מלכתחילה, כדי שנוכל להתמיד בכך עוד. פֶּרְפֶּטוּם מוֹבִּילֶה.
מרגע שמכונת הנצח מתחילה בפעולתה המתמדת, לא יהיה לה קץ. השקעת האנרגיה היחידה הנדרשת היא בשלב ההתנעה, ומעונשו של זה כבר מזמן ברוך שפטרנו. מה נדרש, אם כן, על מנת לעצור את מה שנמשך ונמשך מעצם עצמו?
אולי בכל זאת אין ברירה אלא לערער על חוקי הטבע הללו עצמם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם