נשים קטנות
חשבתי שהכמיהה לשוויון לא נולדה כדי לעשות דברים בדיוק כמו הגברים, אלא כדי לעשות אותם קצת אחרת
לרוב האנשים יש אחת כזאת - גם לי יש חברה אחת שהיא פמיניסטית שחבל על הזמן. אי אפשר לדבר איתה על שום דבר בלי שאיכשהו הנושא ה"נשי" יעלה לשיחה. בעוד שרוב הנשים חיות בשלום עם מה שקורה להן ביום יום ורק מדי פעם חוטפות עצבים, היא חיה את הקיפוח 24 שעות ביממה. ולא רק את הקיפוח שלה, אלא את הקיפוח של כל אישה בעולם. בקיצור, מכה.
בשבוע שעבר נפגשנו, ובניגוד לפאסון המודאג הרגיל שלה, היא נראתה ממש קורנת. אחרי שצחקה קצת יותר מדי מהבדיחות שלי, כבר לא התאפקתי והייתי חייבת לשאול, תגידי, מה נסגר? שום דבר, למה את שואלת? היא היתממה. אבל אני לא ויתרתי. מה זה המצב רוח המרומם הזה, דרשתי לדעת.
מבחינתי, היו שתי אפשרויות: או שיש לה מישהו חדש, או שהיא המירה את דתה והפכה לשובניסטית, כי היא סוף סוף הבינה שזה הרבה יותר קל. ואלה, כמובן שני דברים שלעולם אי אפשר לומר בהומור לפמיניסטית, אלא אם כן אתם במצב רוח ממש התאבדותי.
האמת? החדשות עשו לי את היום, היא התוודתה. אני כל כך מרוצה שזהבה גלאון נבחרה לראשות מרצ. אבל את אפילו לא מצביעה מרצ! השתוממתי. מה אכפת לך בכלל? תראי, מתרחש פה משהו היסטורי, הסבירה בסבלנות. אני לא יודעת אם שמת לב, אבל כרגע יש שלוש נשים בראש שלוש מפלגות מאוד מכובדות בישראל. ובשבילי, זה מרגיש כמו הישג אישי.
חייכתי. נכון, באמת לא שמתי לב. נחמד דווקא, השוונג הנשי הזה בפוליטיקה. רק משהו בכל זאת הפריע לי ועשיתי טעות מרה ואמרתי לה את זה. תגידי, שאלתי, אוקיי, אז הן שם. אבל מעבר למינוי הטכני, למה זה בעצם כל כך חשוב? מה זאת אומרת? היא העלתה טונים, החליפה הבעה והתחילה להזכיר לי יותר את המקופחת התמידית שאני מכירה. איזו מין שאלה מטופשת זאת?
תראי, אמרתי, לזהבה גלאון, לדוגמה, לקח בדיוק 30 שניות מהרגע שבו נבחרה לראשות המפלגה עד שהתחילה לרדת על יאיר לפיד. מה יוצא לה מזה? הרי רוב הסיכויים שאם היא תשתף פעולה עם מישהו אחרי הבחירות, זה יהיה איתו. אבל שמעתי אותה אומרת ברדיו שהוא "רק פנים יפות". תארי לך איך הייתה מגיבה לו מישהו היה אומר את זה עליה.
בסדר, מה את רוצה? החזירה חברתי בכעס. ככה זה בפוליטיקה. צריך לרדת נמוך, להכניס לכולם, לתפוס כותרות. כשגבר מתנהג כך זה בסדר, אבל כשזהבה עושה את זה, זה כבר לא?
אני לא יודעת אם אי פעם התווכחתם עם פמיניסטית מושבעת, אבל זה יכול להיות נורא מעייף. מתישהו מבינים שמדובר בוויכוח עקר וחסר סיכוי, ושעדיף לעבור לנושא אחר, כמו גידול סנאים בתנאי החורף הישראלי, למשל.
רק שאני באמת שואלת את עצמי, בשם עצמי, בשם חברתי הלוחמת, ובכלל – בשם כל הנשים: האם זאת הסיבה שבגללה לבני, יחימוביץ' וגלאון שאפו להגיע לצמרת? כדי להתנגח בשותפיהן העתידיים למען עוד איזו כותרת עלובה? תקראו לי נאיבית, אבל תמיד חשבתי שהכמיהה לשוויון ולאיזון לא באה כדי לעשות דברים בדיוק כמו הגברים, אלא דווקא כדי להראות שאפשר לעשות אותם קצת אחרת.
ואולי זה בכלל לא קשור למגדר, אלא לרפלקס האנושי האוטומטי כלפי עמדה של כוח. לא משנה אם זה גבר או אישה - ברגע שאנחנו טועמים מהכוח או ממעמד, התגובה הראשונית שלנו היא להשתכר. קל לנו להבחין ברפלקס הזה כשזה קורה למישהו אחר, אבל שכרון הכוח, שלא ניתן להסביר אותו למי שאף פעם לא הוריד בעצמו כמה שוטים, מבשם את הטובים ביותר. רק שבעיני, זו המטרה האמיתית של הפמיניזם. אם גברים היו יכולים להוביל דרך אחרת, הם היו עושים את זה מזמן. אז אולי זו השליחות האמיתית של הנשים?
החלטתי שאני חייבת למצוא מישהי יוצאת מהכלל שתדגים את זה, ואז נתקלתי באינטרנט בנאום שנתנה שריל סנדברג, מספר שתיים בחברת פייסבוק, אישה מאוד מוערכת בעולם הגברי.
מסתבר שמפריע לה שאין מספיק נשים בעמדות כוח בעולם, והיא מקדישה חלק גדול מחייה כדי לנסות לתקן את זה. את הנאום שלה היא מתחילה במספרים: רק 16 אחוז מתפקידים ניהוליים בכירים בעולם נתפסים היום על ידי נשים. ומה לגבי פוליטיקה? שם המצב גרוע בהרבה. מתוך 190 מדינות בעולם, רק בראש תשע עומדות נשים, ומתוך כל החברים בפרלמנטים השונים, הן מהוות רק 13 אחוז.
איך סנדברג מסבירה את המספרים הנמוכים שלא ממש משתנים כבר כמה שנים? היא אומרת בקול רם את מה שרוב הנשים מרגישות עמוק בפנים: נשים עדיין לא מספיק מאמינות בעצמן. גם מחקרים מראים שנשים תמיד יתנו לעצמן ציון נמוך מדי על הישגים, בעוד שאצל גברים זה הפוך. במילים פשוטות: לגברים יש נטייה להתאהב בעצמם עד כלות, ואילו אנחנו, הנשים, סובלות יותר מרגשי נחיתות, גם אם נדמה לכולם שלא.
פתאום הזדהיתי עם זהבה, עם ציפי ועם שלי. גם ככה נורא קשה להן. גם ככה הן מרגישות בעמדת נחיתות, ולכן חוששות שאם לא ייאבקו במלוא הכוח, יירמסו. אז מתוך מקום של פחד לאבד את מה שהשגת בעולם הגברי, איך אפשר לאזור את העוז להשתמש בתבונה שבאה ממקום של רוך או להיות פחות תוקפנית?
עצוב, אבל עוד לא נתקלתי באדם שהגיע לעמדה של כוח והצליח שלא להיגרר למערבולת. בין אם אלה גברים או נשים, כולם מתבשמים מהמעמד ומתשומת הלב, ושוכחים שבעצם רצו לעשות את כל הדרך הזאת מתוך שליחות פנימית, צורך לעשות איזשהו הבדל.
האמת העצובה היא שלנשים יש אולי את האינטליגנציה הרגשית כדי להבין את זה, אבל חסר להן הביטחון כדי להאמין בעצמן כדי שיוכלו לממש את זה ולהראות לכולם שאפשר גם אחרת. ועכשיו רק תעשו לי טובה, ואל תגידו אף מילה לחברה הפמיניסטית שלי על הטור הזה. עוד לא המציאו את המטריה שתצליח להגן עלי מפני הגשם החומצי שהיא תוריד עלי אם היא תדע שזה מה שאמרתי והרסתי לה את השמחה.
סטטוס: "אני מאוד ליברלי בנושא מין. גם את חושבת שכל בחורה צריכה לנסות פמיניזם לפחות פעם אחת?"
עלי ג'י
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם