כשטליק היה חפ"ש: יאיר טל מספר על אביו
אחרי מותו של אבי טנק המרכבה ישראל טל, מצא בנו כתב עת אמריקאי ישן המגולל את הסיפור המרגש של תחילת דרכו הצבאית
בתקופה בה מסופר הסיפור הוא היה מוכר לבכירים בצבא האמריקאי כמצביא שריון, כמומחה צבאי בלוחמת שיריון, כאיש טכנולוגיה ותעשיית טנקים וכאיש הגות בתחום של ביטחון לאומי. אבל הרבה לפני זה הוא היה חייל פשוט וצעיר באחד הגדודים בצבא הבריטי. הסיפור מובא כאן בגוף ראשון מפיו של אבי המנוח.
"בקיץ 1983 בקרתי במפקדה של הצבא האמריקאי, ה Automatic Commands באזור דטרויט. באחד הלילות ערכו האמריקאים ארוחת ערב לכבודי. בארוחה זו השתתפו כחמישה עשר גנרלים וראשי תעשייה אמריקאים. בדרך כלל ארוחות ערב של האמריקאים מסתיימות באחת עשרה - גומרים לאכול והולכים. בארוחת ערב זו, שלא כנהוג, התפתחה שיחה, והסבנו עד שלוש לפנות בוקר - דבר שאין לו תקדים.
"במהלך שיחה זו פנה אלי אחד הגנרלים ושאל לדעתי על האמריקאים ואמריקה כמעצמה עולמית. אני ביקשתי את רשותם לא להשיב בתשובה מנוסחת במשפטים בודדים, אלא לתאר להם את הרושם הראשון שלי מהאמריקאים עת שירתתי כחייל בגדוד
"בתקופה שבה מדובר טרם מלאו לי עשרים שנה. הייתי כבר מעל לשנתיים בצבא הבריטי. לצבא הבריטי התגייסתי יחד עם חבר שלי מוטי שטופר ממושב באר טוביה, שבו גדלנו. לא היינו כל כך מלומדים. מבית הספר סולקנו בכתה ט'. סילקו אותנו כי עסקנו במלחמות כל הזמן והיינו פראי אדם. יום אחד היינו תורנים בכיתה וניקינו את הריצפה. לפתע נכנסה לכיתה המורה לאנגלית. ברגע שראינו אותה הסתערנו עליה עם המטאטאים, כשאנחנו מחזיקים אותם כמו כידונים, וצעקנו "הולד". המורה כמעט התעלפה ואותנו סילקו מבית הספר.
"באמצע שנת 1943 הגענו לבנגזי שבלוב במסגרת הגדוד הישראלי השני בצבא הבריטי. חיי הצבא שלנו היו מלווים במחסור תמידי. היינו רעבים הרבה פעמים. בקושי היה לנו לחם. לא איפשרו לנו להחליף גרביים, כי גרביים חדשים משמעותם תפיסת נפח באונייה החשוב למאמץ המלחמה. לא היה שום לוקסוס. כלום.
"בבנגזי היה שדה תעופה ענק של האמריקאים. לאמריקאים היה הכל. הם היו נקיים. הם היו נוצצים. היו להם רובים קלים. היו מספרים, שכל בוקר מפציץ ליברטור טס לקהיר, ומביא להם גלידה. פשוט לוקסוס. ראינו בהם חיילי שוקולד ובזנו להם. ממש שנאנו אותם.
"יום אחד הגדוד שלנו הוזמן, יחד עם יחידות אחרות של הצבא הבריטי מהאזור, לחזות בלהקת בידור אמריקאית. כולנו באנו. הושיבו אותנו במדבר על מיכלי בנזין מפח, שכשיושבים עליהם וזזים, עושים פם-פם כמו תוף. אלפי חיילים אמריקאים, אנגלים, אירים, הודים, אוסטרלים ואנחנו הישראלים.
"הייתה במה ענקית, פלטפורמה של משאית ענקית, והאירו עליה עם זרקורים נגד מטוסים. היה צוות בידור, והופיעו שלוש כוכבות קולנוע מהכי מפורסמות בעולם. אם אינני טועה, אחת מהן הייתה מרלן דיטריך. את שמות השתיים האחרות אינני זוכר אבל ודאי שהן היו נשים יפות והן שיגעו את הקהל. נגמרה ההופעה ואלפי חיילים דחפו ונדחפו אל הבמה. אני הייתי קטן וזריז וזחלתי מתחת לרגליים של החיילים, הגעתי לבמה ונגעתי בהן. זו הייתה חווייה. כולם קינאו בי.
"המופע היה בערב. אנחנו לא ידענו לכבוד מה האירוע. אבל למחרת עם שחר שמענו נהמת מטוסים אדירה. השמים היו שחורים. הליברטורים, המפציצים הענקים האלה, התרוממו וחגו מעל שדה התעופה כדי להסתדר במבנה. כל מבנה שהסתדר טס ונעלם באופק. מבנה ועוד מבנה ועוד מבנה. מאות מפציצים במבנים מסודרים, נהדרים, גאים ויפים. עמדנו מוקסמים. הם טסו לתקוף את שדות הנפט ברומניה, בפלוישטי. כעבור מספר שעות החלו לחזור מטוסים. מבנים חסרים. מטוסים בודדים. נחיתות אונס. אחד בלי חלק מהכנף. אחד בלי חלק מהזנב. אחד שרוף ושחור. מטוסים פליטים, שרידים. הרבה מטוסים לא חזרו. מאות רבות של אנשי צוות אוויר נהרגו. קיבלתי הלם. הרי מאות אנשים אלה שנהרגו ישבו איתנו רק אמש במופע.
"התאמנו. בצבא הבריטי דאגו להחזיק תמיד את החיילים בתעסוקה, כדי שלא תתרופף המשמעת. אנחנו התאמנו הרבה. התאמנו, כי שאפנו להגיע לחזית וגם כי ראינו את עצמנו בסיס וגרעין לצבא עברי בעתיד. יום אחד היה מסע ארוך עם ציוד מלא, שכלל כל מה שיש לחייל: נשק, חגור, תרמיל, כובע פלדה, מסכת גז, אוהל סיירים, שמיכות וגם השינל (המעיל הצבאי) הכבד של החורף. הכל. חמישים קילומטרים שאותם עברנו בחמישים דקות הליכה ועשר דקות מנוחה. בלילה בתום המסע מקימים אוהלי סיירים. לכל חייל יש יריעה אחת של אוהל, ומשתי יריעות מקימים אוהל סיירים אחד. בן הזוג שלי לאוהל היה פטי (יהושפט) הרכבי.
"פטי היה מלומד ומשכיל. כמו שהסברתי קודם, אני לא. באוהל, פטי, שהיה עייף כמו כולנו אחרי המסע, הוציא מהתרמיל שלו נר, הדליק את הנר, הוציא מגזין והתחיל לקרוא. המגזין היה "רידר'ס דייג' סט", שאז אפילו לא ידעתי מה זה, ובטח לא הייתי מסוגל לקרוא אותו. פטי קרא. פתאום הוא אמר לי:'תשמע משהו יפה', והוא התחיל להקריא לי שיר באנגלית. אנגלית לא ידעתי, והוא היה מקריא ומתרגם כל מילה. השיר כל כך מצא חן בעיני, כל כך נגע ללבי, שלמדתי אותו בעל פה. זו בעצם הייתה ההתחלה של לימוד האנגלית שלי.
"את השיר כתבה אמריקאית בשם אלמה דין, שביקשה להביע את כאבה על מספרם העצום של האמריקאים הצעירים שנפלו במלחמה. היא כותבת לקדוש פטרוס, השומר על שער גן עדן, שייתן לבחורים הצעירים האלה, שנפלו במלחמה, ושלא טעמו עוד את טעם החיים, להיכנס לגן עדן ושייתן להם את הכורסאות של המלאכים וכן הלאה וכן הלאה. אני זוכר עד היום את מילות השיר במדויק (כארבעים שנים אחרי)".
אלמה דין (תרגום: שי אילן)
הנח להם להיכנס, פטרוס. הם עייפים מאוד
תן להם את הספות שעליהן ישנים המלאכים.
הנח להם להתעורר שוב שלמים בבקרים בוערים
משמש ולא ממלחמה. שלוותם תהא עמוקה.
זכור היכן נחו הגופות השבורות...
ותן להם דברים שהם אוהבים. הנח להם להשמיע רעש.
אלוהים יודע עד כמה צעירים הם היו צריכים להיות
כדי למות!
תן תזמורות סווינג ולא נבלי זהב לאלה, נערינו.
הנח להם לאהוב, פטרוס, לא היה להם זמן,
היו צריכים להיות להם עצים ושירת ציפורים, גבעות
לטפס עליהן,
טעם הקיץ באגס בשל.
אמור להם עד כמה הם חסרים. אמור להם לא לפחד.
אנחנו נהיה בסדר כאן למטה.
"אז, באוהל, השיר ריגש אותי. בימים שלאחר מכן הייתי תחת הרושם של השיר, של אשה אמריקאית שמביעה את הכאב של האמריקאים והאומה האמריקאית, שמשלימים בצער עם קורבן חיים של אמריקאים צעירים במלחמה. הרושם שלי מן השיר התאחד עם הרושם שלי מאובדן של חיים של אמריקאים רבים ביום אחד בהפצצה על שדות הנפט ברומניה. הקורבן והכאב של האמריקאים ואמריקה במלחמה היו מוחשיים לי. תפסתי, שאמריקה זה גם הפינוק והבזבוז וגם האידיאלים והערכים וההקרבה, ושנכון שהאמריקאים האלה מפונקים, ואוכלים גלידה, אבל הם באים מרחוק, ומקריבים את החיים שלהם כדי להגן על החיים והחירות של עמים אחרים למען עולם טוב יותר.
"את הסיפור הזה על המפגש הראשון שלי עם האמריקאים ועם התרבות האמריקאית אז, במלחמת העולם השנייה במדבר המערבי ליד בנגזי, סיפרתי לכל המסובים באותו ערב בשנת 1983. הסיפור הזה עורר התרגשות עצומה אצל הגנרלים האמריקאים שהשתתפו בסעודה. השיר ריגש אותם, והעובדה שזכרתי את שם המחברת אלמה דין ואת מילות השיר, הרשימה אותם. חלק מהגנרלים בכו ממש, כשתיארתי את המפציצים ששרדו וחזרו כפליטים מהקרב, וכשדקלמתי את מילות השיר.
"חודשים ספורים לאחר מכן ביקר בישראל גנרל בול. הוא היה בכיר הגנרלים שהשתתפו בסעודה. ארגנתי לכבודו ארוחת ערב חגיגית עם בכירי הצבא שלנו. במהלך הארוחה הוא נשא דברים. הוא סיפר על הערב שבו הם אירחו אותי בדטרויט, על מה שאמרתי להם, על ההתרגשות שלהם מהדברים שלי, ואיך הם, בהשפעת הדברים שלי, תפסו במימד חדש את עצמם ואת הערכים והמחויבות של אמריקה כמעצמה המנהיגה את העולם החופשי. הוא אמר, שהמשתתפים בארוחה טרחו, והצליחו להשיג עבורי את הגיליון של ה"רידר'ס דייג' סט" עם השיר של אלמה דין, והוא הכניס את היד לכיס, הוציא את הגיליון של ה"רידר'ס דייג'סט" ונתן לי אותו. הפעם אני התרגשתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם