החופש הגדול
חירות אמיתית מתבטאת ביכולת להתחייב למשהו במקום לשמור את כל האופציות פתוחות
מדי פעם אני נתקלת בה בסופר, אנחנו מתנשקות על ימין ועל שמאל ומדקלמות את שאלות הנימוס. נו, אז מה עם איזה ספר חדש? היא שואלת, ואני עונה שעוד לא התחלתי, ותמיד גם מקפידה לשאול חזרה - אז מה קורה איתך עכשיו? והיא עונה, שום דבר מיוחד, את יודעת. כן, אני יודעת. אני יודעת שהיא לא עושה שום דבר ממשי כבר יותר מעשור.
לכאורה, היא חיה את החופש הנצחי. אבל בפועל, אני לא באמת קונה את זה. כשמביטים לתוך עיניה, כבר שנים אי אפשר לראות בהן שום ברק. כן, הכל בסדר, אין לי ספק. ובכל זאת - גם אין לי ספק שמשהו מאוד גדול חסר.
בשישי האחרון נתקלתי בה במסיבה ויצא לנו לדבר קצת יותר לעומק. תגידי, שאלתי אותה. איך את מסתדרת עם לא לעשות כלום? באמת טוב לך עם זה? ובזמן שציפיתי שהיא תאמר משהו כמו, "מה זאת אומרת? אני מגדלת שני ילדים זה שום דבר בעינייך?", ברגע של כנות שכנראה רק מספיק אלכוהול יכול לספק, היא השפילה מבט ואמרה, תראי, יש לזה מחיר. אבל אני לא אוהבת להיות מוגבלת. פשוט לא בא לי להתחייב.
לרגע חשבתי שאולי היא מנסה להגיד לי שיש לה מאהב, אבל לא, לא ייתכן שלמישהי שיש לה סקס פרוע מהצד יהיו עיניים מתות כל כך. אז מה זה אומר, לא מחויבת לכלום? הרי לבחורה יש משפחה, סדר יום, חברים. ומכיוון שגם אני שתיתי קצת יותר מדי, שאלתי, תגידי, לא משעמם לך לפעמים?
היא קצת גמגמה, ואז אמרה, האמת היא שיש לי אפשרות להיות מעורבת באיזשהו פרויקט, אבל פשוט עוד לא החלטתי. כרגע עוד נראה לי נכון להשאיר את כל האופציות פתוחות.
אופציות פתוחות, חשבתי לעצמי. איזה מונח מלא קסם. גם אני נורא אוהבת לדעת שאני יכולה לבחור ברגע שרק ארצה. זהו, בעצם, החופש בהתגלמותו: לעמוד מול מדף צבעוני עמוס סוכריות, ולהישאר במקום המתוק הזה לעד. המקום שבו קיימת ההבטחה, ה"רגע לפני", המקום שבו אין באמת צורך להוכיח שום דבר לאף אחד, והכל עוד יכול
טוב, אין לך יכולת להבין, היא פתאום זרקה לי. את מכורה לעבודה ואת יודעת בדיוק מה את רוצה. באמת? תמהתי. לא ידעתי שאני כזאת. אוי, תפסיקי, היא הפטירה בחוסר אמון. נשבעת
הצטדקתי. אני מאוד אוהבת לעבוד, אבל רק כל עוד טוב לי. ואם לא יהיה לי טוב, אעשה משהו אחר.
ובאותו רגע פתאום קלטתי שבעצם הנושאים המשותפים בינינו אינם כל כך מעטים כפי שרציתי לחשוב. הרי אני בדיוק כמוה, רק שאני חיה בתחפושת של משהו אחר. מצד אחד, אם אקח על עצמי פרויקט, אעשה אותו פרפקט עד לפרט האחרון.
ומצד שני, אני מכורה לא רק לעבודה אלא גם לקונספט של "כל האופציות פתוחות", ולכן, למרות מה שאולי נראה מבחוץ, האם אני באמת שם עם כל הלב שלי? הרי אם משהו לא יעבוד כמו שצריך, יש לי את כפתור כיסא המפלט, ובשנייה אני יכולה להיזרק לאוויר.
נדמה לי שזה מה שעושה אותי חופשייה, אבל אולי זה בדיוק להפך? ניסיתי לחשוב - מי מאלה שאני מכירה הם אנשים מחויבים באמת? ומיד עלו פרצופיהם של כמה אנשים נהדרים בעלי ברק תמידי בעיניים, שתמיד כיף לדבר איתם, שהם מלאי אנרגיה בלתי מוסברת.
אבל מכיוון שהשמות שלהם לא יאמרו לכם כלום, אתן לכם דווקא רשימה אחרת: מרטין לותר קינג, אלי הורביץ, סטיב ג'ובס, הדלאי למה, ברק אובמה - כל אלה לא הסכימו להכיר בכך שיש כפתור שכתוב עליו "מפלט". ואני לא מדברת על כך שאנחנו צריכים להיות מסונוורים מההישגים שלהם, כי לא כל אחד נולד להיות מוביל מדינה או יו"ר קונגלומרט או גורו רוחני. בטח לא אני.
אבל מה שכן, אלה אנשים שדווקא בגלל המחויבות הגדולה שלקחו על עצמם זכו בחופש לחיות באמת. זה לא קרה מפני שהם העדיפו להשאיר אופציות פתוחות. זה קרה משום שהם הבינו שמשמעות החיים היא להיות מוכן לתת את התחת שלך עבור משהו. לא להיות שם רק כשזה נוח, אלא דווקא כשזה קשה. להיות שם כל יום, ובכל מחיר. אפילו במחיר חייהם.
ומה איתנו? עד כמה כולנו מוכנים להיות מחויבים? אפילו לחובה האזרחית שלנו אין לנו חשק להתחייב. בזמן האחרון אני נתקלת בהרבה אנשים שאומרים, די, נמאס, בבחירות הבאות אני לא מצביע. נדמה להם שבכך הם משחררים את עצמם מהעול, אבל בפועל הם לא מסירים אחריות מההשפעה, אלא רק מחזקים את הכוח של אלה שמחויבים לתוצאה יותר מהם, ואלה, למרבה הצער, הם בדרך כלל דווקא הקיצוניים.
אלה שהתייאשו ממה שקורה פה ושומרים בצד את הדרכון הזר, שיהיה, אינם לבד. גם אלה שנשארים במקום עבודה אפרורי רק עד שיבוא משהו אחר, אלה שהתאהבו בלהיות רווקים נצחיים, אלה שמקדישות את חייהן ל"גידול הילדים" ולא שמות לב שהילדים כבר די גדלו, וכן, גם אלה שכמוני אומרים ש"יום אחד אני אשב לכתוב את הספר הבא". מתי ? מתישהו. רק אל תחתימו אותי כרגע על כלום, כי אופנת חורף 2012 לא הולכת טוב עם להתחייב.
הבעיה היא שהאמת חבויה במקום אחר: הרי כולנו מחויבים בסוף למשהו, ואם אנחנו משאירים את ה"אופציות פתוחות", אנחנו למעשה הופכים מחויבים לחוסר המחויבות שלנו, ולא מבחינים שזו המחויבות הגרועה מכל.
אוף, הרגשתי כזאת טיפשה פתאום. איך עד עכשיו לא הבנתי? החופש האמיתי מתבטא בבחירה עצמה, ולא בכיסא המפלט. הרי רק כשאין ברירה עושים את כל מה שצריך כדי שהדברים יעבדו. דווקא כשיש פתח מילוט, הוא גורם לנו להיות כלואים. כלואים בתוך תחושת חופש מדומה.
אז בעצם, כדי למצוא את פתח המילוט האמיתי ליציאה מארץ הפלאות, צריך לעשות בחירה ולהתחייב אליה. ואם גם אתם שייכים לזן שבעיוורון מוחלט ממלכד את עצמו בחוסר מחויבות כמוני, עשו לעצמכם טובה וסגרו את פתח המילוט מהר, במנעול.
ועכשיו משסיימתי לחפור, תסלחו לי. אני חייבת להתקשר לחברה ש"יכולה להיות מעורבת בפרויקט אבל לא רוצה להגביל את עצמה", ולהגיד לה להפסיק עם השטויות הדמיוניות ולהתחייב, כי זאת הדרך היחידה שלה לצאת לחופשי מכלוב הזהב שבנתה לה. וכן, אם תהיתם, מיד לאחר מכן אני מתיישבת עם הלפטופ להתחיל לכתוב את הספר הבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם