לא מדינה ולא מו"מ
נתניהו ואבו מאזן אמרו בפועל, אחרי להטוטי המילים ועשרות הטיעונים: אין סיכוי. ההיסטוריה מוכיחה שהם צודקים
הדבר הלא רציני ביותר שבלט היה הרצינות שבה כל צד לקח את נאומו. אבו מאזן משוכנע שבניו יורק הוא הקים בתחכומו מדינה פלסטינית, ושהמהלך הדיפלומטי של בינאום הפתרון מקרב אותו למדינה. הוא טועה. בנימין נתניהו משוכנע שבזכות כישוריו הוא סיכל את המהלך ומנע בפועל את הקמתה של מדינה פלסטינית. גם הוא טועה.
אבו מאזן דיבר על "כיבוש של 63 שנה", האביב הפלסטיני, הנכבשים האחרונים, אפרטהייד. טרור, טרור מתאבדים, חמאס בעזה, הסירוב לקבל את "הצעת החלוקה" - החלטה 181 מנובמבר 1947, שלושת הלאווים של ועידת חארטום, הסירוב לקבל את מתווה קלינטון בקמפ דיוויד; כל אלו לא מופיעים בהיסטוריה של העולם על פי מר עבאס. האנושות, מבחינתו, התחילה ביום שבו הוא עזב את צפת. הוא טועה ומטעה במכוון.
נתניהו אמר הרבה דברים נכונים היסטורית ותקפים מבחינה מדינית. אבל מר נתניהו לא דיבר כראש ממשלת ישראל. נתניהו דיבר כיהודי גלותי, מבוהל ומפוחד שאינו באמת מאמין בעוצמתה של מדינת ישראל. אהוד ברק כינה את נאומו "מרשים".
אהוד ברק לעולם לא היה אומר אחוז אחד ממה שנתניהו אמר על חולשתה ואומללותה של ישראל. לישראל יש עוצמה א-סימטרית ביחס לפלסטינים וגם ביחס לעולם הערבי. מדינה עם צבא חזק, יכולות אסטרטגיות ומודיעיניות, עליונות טכנולוגית ומדעית, לוויינים, כלכלה חזקה יחסית, 120 חברות נסחרות בנאסד"ק, 30 אלף דולר תוצר מקומי גולמי לנפש, שבעה פרסי נובל. נתניהו דיבר על הרבי מלובביץ', על תשעת המיילים
עצרת האו"ם ה-66 הפכה לקרקס המדינה הפלסטינית. אין לעולם בעיות אחרות. חדלות הפירעון של יוון, התפוגגותן של איטליה וספרד, קריסת גוש היורו, כלכלת ארה"ב, האינפלציה בסין, צפון קוריאה גרעינית, איראן אולי בדרך, הג'יהאד האיסלאמי העולמי, הרעב בדארפור, מגפת הסוכרת העולמית. הכל הבלים.
המצער בקרקס המיותר הזה הוא לא רק שאפשר היה בקלות למנוע אותו - עם או בלי "תהליך מדיני" - בעזרת שימוש באיכות הנעלמת המכונה "תבונה מדינית", אלא ששני הנואמים הפכו אותו מסתם מיותר לממש אבסורד.
בנימין נתניהו ומחמוד עבאס אמרו בפועל: אין סיכוי. ההיסטוריה של 20 השנה האחרונות מוכיחה ששניהם כנראה צודקים, אבל מההנהגה מותר לצפות ליצירתיות, תעוזה, אחריות למציאת פתרונות למצב מורכב ורב-ממדי, גם אם הפתרונות אינם מושלמים.
לא מדובר כאן בצדק היסטורי או בזכויות, במצפון או בחוסר אמון, בהתנחלויות או בקולוניאליזם. מדובר בשכל ישר, במעש מדיני, בהכרה במציאות, בחלוקה הוגנת של ארץ ישראל שנובעת מדמוגרפיה ופוליטיקה, לא מצדק היסטורי. אל תגידו "אי אפשר". אפשר.
בעניין "הסכסוך" יצאה מניו יורק אמת מטרידה נוספת. עשרות שנים טוען הימין, ובצדק, כי ליבת הסכסוך והבעיות אינה הסכסוך הישראלי-פלסטיני. באו הפלסטינים לניו יורק ואמרו לעולם אוהד: זו בדיוק הנקודה, זה בדיוק העניין. שבוע שלם עוסק העולם בהקמתה של מדינה פלסטינית וירטואלית, וישראל ממשיכה לטעון: סיכלנו, ניצחנו. מובן שלא הכל שלילי. הנה, הקוורטט הודיע שיש לוח זמנים למו"מ. לא פחות ולא יותר, משא ומתן עם לוחות זמנים (בין שני הנואמים).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם