נאום הביבי בלוז
בכל פעם שאני הולך לישון עם ביבי, אני מתעורר עם האיום האיראני ובמחיר מבצע לחגים - גם עם מכחישי השואה
בכל פעם שאני הולך לישון עם ביבי, אני מתעורר עם האיום האיראני ובמחיר מבצע לחגים - גם עם מכחישי השואה. בדקות היקרות שבהן כל מנהיג, או סתם אדם שנותנים לו במה בינלאומית בפריים-טיים, היה שוזר איזו מילה של תקווה, משפט חמלתי, משהו שמדבר על משהו קצת חיובי שאולי יקרה באיזה עתיד. שום כלום.
כבר בתחילת הנאום המיותר הזה היה ברור שמישהו פה בא לא בתור מבשר אלא בתור בורר. מישהו שלא בא כדי למצוא פתרון הוגן, אלא לזרוע שוב ושוב פחד יהודי עממי, ולתת לעולם בראש כי אשתי לא מבינה אותי.
נכון, יש לי אנגלית שחבל על הזמן ואני יודע איך לשחק נאום, אבל, רק רגע, אני יכול להיות גם האבא הכי פרימיטיבי, אין לי שום בעיה לחנך את הילדים הרעים ולהגיד להם "תתביישו לכם" ו"לכו לשטוף את הפה אחרי מה שאמרתם או חשבתם, ואם לא, תכף נפתח פה את השואה וכל זה".
כמה עצוב. ביבי בלוז.
כשהנכדים יעזבו את הארץ
הנה לכם, אדם שאחראי על גורל ילדינו ונכדינו, וכבר ברור לנו שלא ממנו תבוא בשורת השלום והחיים, אלא קינת מלחמות וזריעת פחד מוות.
בתחרות הסבל הלאומי הזאת, כמה צודק יכול להיות אבו מאזן שרק רוצה מדינה ומתלונן על מתנחלים עם כמה כלבים לעומת מסמך ועדת ואנזה של הנאצים, והגרמנים שהפציצו את לונדון - שמאפשרים לנתניהו להביא עוד איזו ציטטה חביבה של צ'רצ'יל, אשר גם בנאומים
הכי פסימיים שלו תמיד נשזרה אופטימיות למחר טוב יותר.
יש לי שני נכדים, רגישים ונבונים, לב בן השש ודילן בן השלוש, ולא אכפת לי שהם יראו סרטים כחולים ואלימות קיצונית בטלוויזיה, אבל אני אוסר עליהם לשמוע נאומים כאלה באו"ם, שאחריהם הם רק ירצו לארוז ולחפש מקום שמח יותר.
ואני לגמרי אבין אותם, אני רק לא רוצה שהם יעזבו את סבא לבד עם השואה ועם ביבי בלוז.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם