לו הייתי רוטשילד: על המהפכה התל אביבית
משהו קורה בשדרות רוטשילד. גם אם אתם לא צעירים, הרי יש לכם ילדים צעירים, ויש לכם מדינה. אז בואו להפגנה הערב
"אני מקווה שביבי יתעשת, לפני שנגמור את רוטשילד ונתפשט לרחובות נוספים", אומר איציק שמולי, במכנסי ברמודה וטי-שירט מיוזעת. שמולי הוא יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית. בארסנל שלו מונחים 300 אלף סטודנטים. כלי רב עוצמה. עד לפני שלושה ימים הוא היה במסע באמריקה, לגיוס כסף לסטודנטים נזקקים. שמע מה קורה. היה אמור להמריא מנמלה התעופה קנדי בניו יורק לחופשה בקובה. המתין בנמל לצ'ק אין. פתאום נפל לו האסימון.
"דיברתי עם החבר'ה כאן ברוטשילד בטלפון", הוא מספר, "שמעתי את האקסטזה בקול שלהם, קיבלתי החלטה של רגע, ניגשתי לדוכן של אל על, שיניתי את הכרטיס, ביטלתי קובה, טסתי ישר לארץ, מהנמל באתי ישר לכאן, ומאז אני פה. המקום הזה הוא כמו מגנט. לא נסעתי הביתה. המזוודה עוד באוטו, יש לי שם חולצה מכופתרת אחת ליתר ביטחון, במקרה שביבי יחליט לבוא לדבר איתנו".
אבל ביבי, בינתיים, לא בא. ביבי גם לא מטלפן. שמולי קנה באמריקה את יומנו של צ'ה גווארה בתקווה שישמש אותו כמדריך בקובה. בינתיים אין קובה, אבל יש מהפכה. "גיליתי ביומן הזה מדריך חבוי למהפכת רחוב", אומר שמולי, "אני קורא בשקיקה". הוא גם מדבר בשקיקה. בן 31, צנוע לשם שינוי, נדמה לי שיגיע רחוק. מורה לחינוך מיוחד, בוגר מכללת "אורנים", ליצן רפואי בזמנו הפנוי. נדיר שסטודנט מחוץ למוסדות האצולה (אוניברסיטאות תל אביב, חיפה וירושלים) יכבוש את הפסגה, אבל שמולי כיתת את רגליו ונבחר פה אחד לתפקיד. עכשיו עושה תואר שני במדיניות ציבורית
"הכל משתלב כאן באופן מפתיע", אומר שמולי, "הרי אנחנו עם העוצמות של אגודת הסטודנטים יכולנו לנצל את הוואקום הארגוני שיש כאן, ולהשתלט על האירוע במובן הרע של המילה. לא עשינו את זה. יש כאן סינרגיה בין כולם, לכל אחד התפקיד שלו, כולם מכבדים את כולם. ישנם המייסדים, החבר'ה האלה של דפני ליף, שזרקו את הגפרור ויצרו את תגובת השרשרת. ישנו השמאל הלאומי, יש אנשים מכל הארץ, ויש אותנו, הסטודנטים.
"חם בחוץ. זו תקופת מבחנים, אנשים רוצים לגמור אותה ולצאת לחופשה השנתית, ועדיין תראה מה קורה. זה מתפשט כמו אש בשדה קוצים. ניסינו להציע לממשלה פתרונות למצוקה. דיור בר השגה, מעונות סטודנטים, משהו. אבל לא עושים כלום. ישבתי בישיבת סיעת הליכוד ביום הסטודנט ב-30 במאי . אמרתי שם הכל. ישבתי גם עם שטייניץ לא מעט פעמים. מקשיבים, מהנהנים, ולא עושים. המצב הזה בלתי נסבל. אני קורא לכל הסטודנטים לבוא להפגנה הגדולה במוצאי שבת. אנחנו לא כאן משיקולים פוליטיים, אני הרי לא מזוהה פוליטית, המשבר הזה נפל על המשמרת של ביבי, וזה המצב הנתון. צריך לפתור את הבעיה הזו, וצריך לפתור אותה עכשיו".
אלדד יניב כן מזוהה פוליטית. הוא שם. הוא לא יזם את האירוע, הוא לא הדליק את הגפרור, אבל הוא זיהה מה שקורה בזמן, וזינק על העגלה. במוצאי השבת שעברה ביקר ברוטשילד עם אשתו. למחרת התייצב. הוא חיכה לרגע הזה. הוא ידע שיגיע. ניגש לרשת "למטייל", ניצל את קשריו עם המנכ"ל, קיבל תרומה של 50 אוהלים, עכשיו הם נטועים בשדרה, בחלק המרכזי, נותנים את הטון.
עשרות פעילי "השמאל הלאומי" הוזעקו בהודעת אס-אם-אס. המכונה שיניב הקים לפני שנתיים קרמה עור וגידים. יש היום לשמאל הלאומי הכי הרבה פעילים אמיתיים, אידאולוגיים, שמוכנים לגור באוהל או לחסום צמתים, מאשר לכל המפלגות במדינה. עורך הדין הנוצץ, החלקלק, האיש שהתרגל לחליפת האלף דולר וגר בדירת יוקרה ליד כיכר המדינה, מסתובב עכשיו בקסקט חום ("סטייל מאו") ובטי-שירט. מגדל זקנקן, ישן באוהל, קם בכל בוקר בחמש, לוקח אופניים עירוניים של חולדאי, ומדווש הביתה, מתקלח, מכין סנדוויצ'ים לשלושת הילדים, לוקח אותם לבית הספר, הולך לישון שעתיים, וחוזר לרוטשילד.
יניב נראה על ספידים. הציניות הנחשית של פעם הוחלפה בלהט, בניצוץ כמעט משיחי בעיניים. משהו קרה לו. משהו עמוק. אם הוא מרמה אותי, הוא יודע לרמות.
הוא לא מנסה להסתתר. הוא גם לא מנסה לדרוס את השותפים. נותן כבוד לאוהלי המייסדים, אבל ממוקד מטרה. הדור הצעיר של היום, הוא אומר, מדבר בשפה פוליטית אחרת. לא עוד כיבוש, שלום, פלסטינים. הישראלים הצעירים אומרים דבר פשוט. תנו לחיות בארץ הזאת. זה המסר הפוליטי שלהם. המשפט הזה, אומר יניב, שהוא גם המוטו של השמאל הלאומי, הוא תמצית ההוויה הפוליטית של המוני הצעירים החדשים. הוא מכיל את הפרק המדיני, הפוליטי, הכלכלי, החברתי, את הכל. כשיניב שומע שביבי, באמצעות שליחיו, מכנה את מה שקורה ברוטשילד בשם מחאת השמאל, הוא לא מתקומם. הפעם, הוא אומר, זה אחר. זו פעם ראשונה שהשמאל מוביל מחאה אבל לא למען הפלסטינים, אלא למען הישראלים. למען הילדים שלנו. הוצאנו את הערבים מהמשוואה הזאת. הפעם השמאל עושה טוב ליהודים. לכן האנשים לא נרתעים מהמחאה הזו, אלא מתחברים אליה. ואי אפשר בלי להגיד בקול גדול שהמטרה היא ביבי. שמוחים נגדו. אי אפשר לברוח מזה. מחאה פוליטית היא לא חוג סריגה. יש לה צבע, יש לה כיוון. תראה את הכיכר, אין כאן שוטר אחד, אין כאן פקח. זו טרגדיה, כי אין מחאה בלי משטרה ובלי מעצרים. יניב דיבר, וידע שבקרוב זה ייגמר. היום (שישי) כבר מתוכננות חסימות צמתים, הסטודנטים מתכננים השתלטויות על מגדלי יוקרה. העסק צובר עוצמה ותאוצה בדרך הלאה, איש אינו יודע לאן.
יניב יודע לזהות הזדמנויות. הוא עט על המאהל הזה במהירות וביעילות. הוא הצליח להשפיע על האג' נדה, לשנות את הדנ"א, בלי לריב ובלי לדחוק אף אחד החוצה. הוא סורג את מפת התחרה שלו בסבלנות. הוא ראה את מחאת הדלק שנכשלה, וידע שאחריה יקרה עוד משהו. ואז בא הקוטג'. גם זה, הוא אומר, די נכשל, כי מחיר הקוטג' ירד, אבל סל הקניות עלה. ועכשיו זה בא. גם כאן, מדובר רק בשלב. גם זה, יודע יניב, ייכשל. הממשלה לא תיפול על זה. בפעם הבאה, ומי יודע מתי היא תגיע ומי יזרוק את הגפרור הפעם, השמשות בהיכל החדש של הבימה לא יישארו שלמות. יהיו פחות חיוכים. ורק בפעם שאחריה נגיע למאני טיים, שזה הבחירות. אז, יודע יניב, יהיו קופצים רבים שינסו לשדוד את הקופה. לרתום את הנמר לצרכים שלהם. הוא יהיה שם כמובן, וגם יאיר לפיד (אולי), ואריה דרעי, ובטח גם קדימה. כל מי שנותן היום אלטרנטיבה למצב הקיים. בבחירות זה כבר יהיה אמיתי, כי אם מישהו יצליח לגייס את הנמר הזה לטובת מושבים בכנסת, המפה הפוליטית תשתנה. לא שייבחר כאן ראש ממשלה שלא הכרנו, אבל יכול להיות שיקום כאן גוף שלא יהיה אפשר בלעדיו ושיהיה, לשם שינוי, נאמן לבוחריו.
בתוך כל הערב רב הזה מסתובבות גם המייסדות. החבר'ה של דפני ליף, ההיא עם הכובע, שפתחה עמוד בפייסבוק ומצאה את עצמה במאהל המוני ברוטשילד ובהפגנה ענקית במוצאי שבת. אחת מהקבוצה הזו היא סתיו שפיר, ג'ינג'ית צעירה (26), מסתובבת ללא הרף בין פינת חשמונאים לפינת בר אילן, ועושה נפשות. למה? עדיין לא ברור. היא מתקשרת לעיתונאים, ואומרת בתמימות כובשת שצריך עזרה. שאין להם כסף, שאיש לא מממן אותם (וזה נכון), לכן לא מפרסמים מודעות בעיתונים, אז התקשורת מתבקשת לתת כתף. חייבים להביא את עם ישראל להפגנה. "היום הכרזנו", היא מכריזה בעיניים בורקות, "שכאן נמצא העם, הממשלה בירושלים, אנחנו מחכים לה שתגיע". מה אתם רוצים? "דיור בר השגה".
זה מה שהם רוצים. הם צודקים, אגב.
סתיו מכחישה שמדובר בנפיחה בועתית תל אביבית. "תראה מי באים לכאן", היא מצביעה על החבר'ה המפוזרים בשטח, "היום באה הומלסית מירושלים, באו חבר'ה מאילת, באים מכל המדינה. זו מחאה של כולם, אנחנו כולנו באותה סירה. אני בכלל לא תל אביבית, בסך הכל שנתיים כאן, אין לנו שום קשר לפוליטיקה, לא רוצים פוליטיקאים. רוצים שיתחילו לעזור לצעירים בארץ הזאת".
שדרות (לו הייתי) רוטשילד, יום רביעי השבוע, חצות. שבריו של החלום הישראלי מפוזרים בשטח. היה פעם חלום ישראלי כזה, צנוע בהרבה מאחיו הבכור, החלום האמריקאי, אבל חי וקיים. החלום הזה התבסס על הזדמנות שווה לכולם. על העובדה שמי שעובד, מרוויח. שמי שלומד, נשכר. היום הוא איננו. כבר לא מספיק השכלה, או כישרון, או רצון. היום כדי להגיע לדירה, אפילו קטנה, צריך הון. הכל יקר. מכוניות עולות פי שלושה מאשר בעולם. סכיני גילוח עולים כפול. הממשלה מורידה מסים לעשירים, ומעלה מסים עקיפים לאזרחים. הקפיטליזם הופך אטום וכוחני יותר משנה לשנה. כל הדברים האלה, מתברר לנו עכשיו, הקדיחו את התבשיל. מושבת העבדים מורדת. הבטריות מסרבות להמשיך באספקת האנרגיה לחגיגת האלפיונים העליונים (הקרדיט לדימוי הזה נזקף לזכותו של נדב איל). ישראל יוצאת לרחוב. תל אביב מאיימת על ירושלים. כן, חברים, גם אם אתם לא צעירים, הרי יש לכם ילדים צעירים, ויש לכם מדינה. בואו במוצאי שבת להפגנה.
איך זה התחיל? עם הקוטג'. בואו נדלג אחורה, כי הקוטג' התחיל, בעצם, עם תנובה. עם מכירתה של תנובה לקרן ההוןסיכון אייפקס. זה החטא הקדמון. זו החזירות של בעלי המניות של תנובה. כן, הקיבוצים והמושבים, שהעדיפו להעביר את הנכס היקר הזה, הישראלי כל כך, הסמלי כל כך, לידיים של קרן הון שמתמחה בהשתלטות על חברות, "ייעולן" (קרי פיטורים), הגברת הרווחיות שלהן (קרי העלאת מחירים), והמשך לפרה החולבת הבאה.
הייתה אלטרנטיבה. קראו לה מאיר שמיר. ישראלי, משלנו, קיבוצניק לשעבר, נווט קרב בחיל האוויר, איש שבנה את עצמו במו ידיו, ויודע איך נראית רפת מבפנים. אבל העדיפו את הכסף הזר, את ההתעשרות המהירה. מבחינתם, בצדק. אייפקס מורווחת, על הנייר, מיליארד דולר מתנובה (לפני המשבר). רווח נקי ממס, כי אייפקס לא משלמת מס בארץ. פטור מוחלט (בניגוד לשמיר, למשל). מזל שבסוף השאירו קצת מניות (34 אחוז) אצל החקלאים, מזל ששמיר עוד לא מכר את חלקו (על אף שמאלצים אותו למכור), אחרת הכל היה בידיים הזרות, החמדניות והחזיריות עכשיו.
הלכתי לבכיר רפתני ישראל. משה (בוגי) יעלון. איש גרופית. לשמוע את דעתו. הנה היא: "קודם כל", אומר בוגי, "עוד לפני שנדבר על הקוטג', לא יכול להיות שבמדינת ישראל יוגורט יעלה פי שניים מאשר באנגליה, כשהשכר כאן נמוך פי שניים. זה אומר שכוח הקנייה בישראל קטן פי ארבעה מאשר בחו"ל, וזה בלתי נסבל. מה קרה ליוגורט אצלנו? מישהו שבא לעשות סיבוב, בעיניים גדולות, לגרוף רווחים קלים, לעשות קופה. זה מה שקרה".
יעלון מתכוון לקרן אייפקס. "הם אמרו לעצמם, נעלה את המחיר בשישה אחוזים, זה עוד 60 מיליון שקל בחודש, הציבור קונה, מה הבעיה? אז נכון, זה שוק חופשי, אבל מול חזירות כזאת צריך לבוא הרגולטור. צריך לפקח על המחיר. אין ברירה. הרי לא מדובר במפעל מפסיד. במקום זה מתנפלים על הרפתנים, מחפשים את המטבע מתחת לפנס. כאן הממשלה דווקא כן מעורבת, יש נוסחה, יש מחיר יעד, הרווח סביר, המרווחים קטנים. על הבסיס הזה חוקקנו לפני כמה חודשים את חוק החלב. אנשים השקיעו כדי להתייעל, פתחו רפתות משוכללות, אנחנו מספר אחת בעולם בתחום הזה, מכל העולם באים לכאן ללמוד אותנו. ובזה באים לפגוע? זו משילות? זו עקביות? איזה מין דבר זה? אנשים השקיעו, פיתחו, הגיעו להישגים. הם בסך הכל יכולים לחיות בכבוד ממה שהם מרוויחים. לא יותר ולא פחות".
יעלון מזלזל גם ברעיון לפתוח את שוק החלב לייבוא מבחוץ. "זה קשקוש", הוא אומר, "דיברנו על זה בזמנו. זה גם לא הוגן, הרי החקלאים שלנו לא מסובסדים והחקלאי האירופי כן, וזה לא כוחות. בסוף כל מה שיביאו זה גבינות צהובות וקשות, ויורידו את תפוקת החלב כאן במידה דרמטית (כי לצורך הפקת גבינה קשה נדרשת כמות עצומה של חלב), המחירים לא יירדו. הרי חלב זה מוצר אסטרטגי. חייבים לשמור על רמת תפוקה יציבה, בטוחה. זה לא עניין למשחקים. יש לנו מפעל חלב לתפארת, צריך לטפח אותו, לא לכרסם בו.
"בסוף, זה סיפור על הציונות. על מה שקרה לה. תראה מי מייצר כאן חלב. ההתיישבות העובדת, המושבים, הקיבוצים, הרי פגיעה בהם תביא פיטורים, תביא זעזוע כלכלי, חברתי, התיישבותי". שאלתי את יעלון על ראש הממשלה. הרי הוא זה שמציע לייבא חלב מבחוץ. או לפגוע ברפתנים. "עד הדיון שהתנהל אצלנו ביום ראשון", אומר יעלון, "ראש הממשלה לדעתי עוד לא הבין את המצב לאשורו. אני מאמין שעכשיו הוא מבין. לא עמדתי שם לבד, היה גם בני בגין, היה ישראל כ"ץ, אלקין ואחרים. כולם מבינים. לא צריך להיות חקלאי בשביל זה. ממול היו רק ביבי ושטייניץ שתמכו בייבוא ובפגיעה ברפתנים. ופתאום בא האוצר ומנסה לשבור את הקרטל של הרפתנים? איזה קרטל, מה קרטל, הרי הכל היה מתואם, מכסות החלב וחוק החלב הכל בוצע יחד. לצערי שלום שמחון משתף עם כל זה פעולה, אולי הוא מתוסכל שהחקלאים לא תומכים במפלגת עצמאות או משהו. זאת חזירות, ואני מקווה שבסוף נקבל את ההחלטה הנכונה".
ובינתיים, בין המהפכות, לפחות מהפכה אחת נמשכת ומצליחה. ההשתלטות הכוחנית על התקשורת. "קול ישראל", לדבריהם של עיתונאיו ואנשיו, בדרך להיות "קול ישראל היום". התוכנית הגדולה מתקדמת כמתוכנן.
הנה תקציר: השר הממונה על רשות השידור יולי אדלשטיין הביא מועמד ראוי לתפקיד יו"ר רשות השידור. אמנון דיק, איש עסקים מנוסה, מבריק, שהסכים לקבל את התפקיד תמורת שקל לשנה. ביבי (או שרה) פסל. למה? ככה. אדלשטיין הבין את הפרינציפ והתפטר. עכשיו אפשר היה להביא את אמיר גילת. חמד של בחור, עיתונאי לשעבר. גילת אמר לוועדת שפניץ, שאין לו זיקה פוליטית לשר הממנה (נתניהו). זיקה כזו היתה פוסלת אותו לתפקיד. הוא אמר שאין, אבל יש. ועוד איך יש. גילת טס עם נתניהו ורעייתו לארצות הברית במימון תורם זר שלושה ימים אחרי שנתניהו התפטר מתפקיד שר האוצר. אילו היה מדובר באולמרט, למשל, אמות הספים כבר היו רועדות. בג"צים, תנועות לאיכות שלטון, הצעות לסדר, מהומה. אבל אצל נתניהו זה עובר.
כשעבר גילת, מתכוונים עכשיו להעביר כמנכ"ל את יוני בן מנחם. עוד מלחך פנכה מקצועי (היה, ככתב מדיני של קול ישראל, המקורב הנאמן ובעל הברית הטוטאלי של השר אריאל שרון, עכשיו הוא מלחך את הפנכה אצל נתניהו). לתפקיד מנהל הטלוויזיה מתכננים ללהק דחליל ריק אף ממנו. מעיפים את מנהל קול ישראל המקצועי והמצליח אריה שקד, מביאים אדם ששמו מיקי מירו, שמכונה במסדרונות כבר עידנים בשם החיבה מיקי זירו. מנטרלים את היועצת המשפטית של הרשות, מוציאים אותה מהחדר במהלך כל ההליכים האלה, מציבים שם עורך דין מטעם. מעיפים עוד בכירים, ומביאים במקומם אנשים מטעם. שליטה מוחלטת בוועד המנהל, כולם בסוף סרים למרותו של נתן אשל, שעושה את דברה של הגברת. מירו נכנס לתפקיד, וממהר להודיע לכל בעלי התוכניות שעדיף מעכשיו שלא יהיו רצועות אישיות. שבכל יום יגיש מישהו אחר. זה כמו להגיד לטייסת בחיל האוויר שמעכשיו כל מי שרוצה יטוס, ולא הטייסים המקצועיים.
דווקא עכשיו, כשסקר TGI האחרון מראה שכל האקטואליה ב"קול ישראל" נסקה (בעיקר ירון דקל, קרן נויבך, גם יומני הבוקר עם אריה גולן המצוין), אז את כל אלה מירו רוצה להעיף, וגם אוסר עליהם לתת הערה דעתנית בפתיחה. בקיצור, העסק הזה עם "ישראל היום" מצא חן בעיני נתניהו, עכשיו הוא רוצה שיהיה לו גם רדיו, הרי טלוויזיה יש לו כבר מזמן (ערוץ 1), ועל גלי צה"ל משתלט במקביל השותף הפוליטי אהוד ברק. כל הפרטים הללו הובאו כאן בקיצור, והם רק אפס קצהו של מה שבאמת מתרחש בחדרי החדרים. שלטון הפחד, האיומים המרומזים, הלחצים הפוליטיים על כתבים מקצועיים. זה לא עניין למבקר המדינה, אלא ליועץ המשפטי לממשלה. הנישה של התקשורת העצמאית, זו שעדיין מונעת מהתפקיד המקורי של התקשורת - שהוא ביקורת השלטון, הולכת ומצטמצמת. זו מלחמה על הדמוקרטיה. לא פחות.
caspit@maariv-n.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם