אין כסף להיסטוריה
אם המסים אמורים לחזור אל הציבור, איך זה שמצודת אשדוד, פנינה היסטורית וארכיאולוגית, סובלת מהזנחה וזוהמה מתמשכות?
מדובר בפנינה היסטורית וארכיאולוגית שבשנים האחרונות, כמו נכסים רבים מסוגה, סובלת מהזנחה וזוהמה ומשמשת, כך מעידים תושבים באזור, מקום התכנסות לטיפוסים שלא הייתם רוצים לפגוש בסמטה חשוכה. החדשות: בימים אלה מתגבשת בעיריית אשדוד תוכנית לשיקום המצודה, שאמורה להפוך אותה לאטרקציה תיירותית ובאותה חבילה להצמיד לה בית קפה. האם אלו חדשות טובות? תלוי את מי שואלים.
כששומעים את הצד של יחיאל לסרי, ראש עיריית אשדוד, קשה למצוא מילה רעה: הוא בסך הכל חיפש דרך להחזיר למקום את כבודו והגיע למסקנה שלא יהיו לו מקורות תקציביים אם לא ידאג לייצר שם רווחים. לפני כמה שנים נרקמו לגבי המצודה תוכניות ברוטאליות הרבה יותר, כגון הפיכתה לחמאם טורקי, אבל לסרי מבטיח שהפעם מדובר במשהו הרבה יותר מאופק שיעשה כבוד לאתר ההיסטורי ולא יבזה את עברו.
גם בהנחה שראש העיר יעמוד במילתו, לפנינו עוד דוגמה למה שכבר הפך לתופעה לאומית: מדינת ישראל מפקירה אתרים בעלי ערך היסטורי, תרבותי, ארכיאולוגי או סביבתי. בתוך התקציבים הממשלתיים או המוניציפליים לא נמצאים, במקרים רבים מדי, הסכומים הדרושים לדאוג לכך שהאתרים הללו לא יהפכו למאורות סמים. הנתיב להצלתם עובר דרך קומבינה עם יזם פרטי, שמתייחס אל האתר כאל מכונת מזומנים. במקרה הטוב, זה נעשה בטעם סביר ובמינון הגיוני; במקרה הרע, שמורת הטבע או השרידים ההיסטוריים הופכים לאתר שמחות קולני.
כיוון שבישראל משלמים לא מעט מסים, נדמה שמותר לנו, האזרחים, לתהות מה לעזאזל עושים בכסף שלנו? באיזה חור שחור נבלעות השקעותיו של משלם המסים, אם נכסים מהמעלה הראשונה ננטשים והופכים למזבלות מאולתרות? הצד
לאחרונה נשמעת מחאה הולכת וגוברת נגד העלאתם של כמה מהמסים במשק. המחאה לגיטימית, לעתים גם מוצדקת, אבל נדמה שהשאלה המטרידה באמת היא לא כמה מסים גובים מאיתנו, אלא איזה שימוש נעשה בהם. הרי המסים אמורים לחזור אל הציבור ולממן את השירותים שהוא מקבל. וכשאתר היסטורי וארכיאולוגי עומד ככלי אין חפץ בו כי שום רשות לא מוצאת לנכון להכניס את היד לכיס ולטפל בו, אפשר לומר שהמדינה, בהשאלה מעולם המושגים של ערוץ הטלוויזיה ששייך לה, לא נותנת תמורה לאגרה.
aviv67@gmail.com







נא להמתין לטעינת התגובות
