חבקו עצים
צל, חמצן, שירותי ניקיון של האוויר, בית לבעלי חיים, פירות. לאט לאט מתקבלת הערכה עצומה לעצים ולמה שהם מציעים ומספקים לנו
ניגשתי אל אחד העצים הגדומים ששכב על צידו. נדמה לי שזה היה אלון קשוח. ספרתי את הטבעות בחתך הפנימי של הגזע, כמו שלימדו אותנו כשהיינו ילדים: כל זוג טבעות-כהה ובהירה-שנת חיים אחת; לאלון הזה, באורח פלא, היו בדיוק מאה טבעות. הוא נבט באדמת הכרמל ב-1960, תפס את מקומו במדרון במשך 50 שנה שבהן התרחשו בארץ הזו אירועים שבמקום רגיל מפרנסים 500 שנה, ועלה באש בדצמבר 2010. מתברר שגם לעצים יש ביוגרפיה.
העצים אינם מודעים לכך, אבל הם מסמלים במידה רבה את השינוי שחל במערכת היחסים שלנו עם הסביבה והטבע בשנים האחרונות. פעם, ממש לא מזמן, "מחבקי עצים" היה כינוי לגלגני לאנשים שנתפסו כשוליים הירוקים, מתלהמי סביבה שעצים חשובים להם יותר מבני אדם. הגיחוך הזה הולך ונעלם, ואת מקומו תופסת הערכה עמוקה לעצים, ולכל מה שהם מציעים ומספקים לנו: צל, חמצן, שירותי ניקיון של האוויר, צינון של הטמפרטורה, בית לציפורים, לבעלי חיים ולמערכת אקולוגית שלמה, אחיזה יציבה של הקרקע, ועוד לא הזכרנו את הפירות.
עם הזמן מחלחלת ההבנה שלא רק שאנחנו זקוקים לעצים הרבה יותר משהם זקוקים לנו, אלא גם שהישארותם איתנו אינה מובנת מאליה. במציאות שבה כל פיסת קרקע פנויה-ובעיניים של יזם נדל"ן פיסת קרקע שיש עליה עץ נחשבת כפנויה-עלולה להפוך לשמיכת בטון, צריך להיות אקטיביים כדי כדי שהעולם לא יתרוקן מעצים. בשעה טובה, העידן החדש הגיע גם לספר החוקים: היום קבלן שרוצה לכרות עץ צריך לקבל אישור, להוכיח שהכריתה חיונית, ובמקרים רבים לנטוע את העץ במקום אחר, או לנטוע עץ אחר בתמורה. גזע תחת גזע, ענף תחת ענף.
בכמה מוקדים בארץ קמו בשנים האחרונות קבוצות של נאמני עצים. בתל אביב, למשל, החיכוך בין האינטרס הנדל"ני לבין העצים המבורכים והמצלים שניטעו באמצע המאה הקודמת הוא יומיומי ומכאיב. העובדה שדווקא בתל אביב ניטשת מלחמה עזה על כל עץ, מלמדת היכן בט"ו בשבט תשע"א באמת צריך יותר ויותר עצים: במקום שבו רוב האנשים גרים.
עצים מזוהים עם יערות וחורשות, עם קק"ל ועם מרחבי הטבע, אבל כיום הם נחוצים יותר דווקא בערים וביישובים, על המדרכות, בשולי הכבישים,
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם