אש תמיד: מאוסטרליה ועד שוויצריה הקטנה

כששריפות הענק באוסטרליה כילו כל חלקה טובה, פינוי של 15 אלף איש נשמע כמו משהו מטורף. מי האמין שהאסון בכרמל יביא אותנו, כאן בישראל, למספרים גבוהים יותר? ואם כבר לגייס סיוע מארצות הנכר, למה לא ללמוד מהאבוריג'ינים, שהאמינו בשיטת ההצתה המבוקרת כדי לבער מבעוד מועד את הצמחייה היבשה? מרדכי חיימוביץ מסכם יומן מסע עגום בין הלהבות: מאוסטרליה, דרך שמורת יהודיה ועד הר הכרמל

מרדכי חיימוביץ | 11/12/2010 12:50

תגיות: שריפה בכרמל,שריפה באוסטרליה

ראובן עומד בחושך ומביט אל שמים אדומים. מהעלייה לבית אורן הגצים נראים כמטאורים וראובן מנסה לפענח את מצב הרוח. לנחש את מחול האש. הרגע הגיע עם כבאיו מבית שמש והוא עדיין מדיף ניחוח בית. תוך דקות יתחלפו אדי האפטרשייב בריח עשן. מצח חרוש יחליף שלוות פנים. כאן מתחילה גבורת הכבאים. בהתנתקות ממה שהשארת מאחוריך. במעבר שבין מנוחה למהומה, בגלישה הבלתי אפשרית בין שאננות הוויקנד לתופת ההר.

- יוני 2009: מסע בארץ האש
- יולי 2010: מסע בקו האש

אנחנו מכירים מאש אחרת. ממסע שעשיתי הקיץ כשהארץ נכוותה בשריפות אפריליולי. ביקרתי את האש בשמורת יהודיה, ביער חרובית, בשדות מיכה, בבית שמש ובגמלא. בפרספקטיבה של כמה חודשים נראית האש ההיא כמדורה פלמ"חניקית תמימה. אבל ייתכן שממנה התחיל הכל. התעלמנו מניצוצות האזהרה ששלחה. לא ראינו את התראות הארץ. ערלות לב? חוסר אונים? ואולי פשוט לא הפנמנו שיש אסונות שחזקים מכל תרסיס, עקשנים מכל קצף.

רשף יצחק ראובן (48) סיפר אז שיש נסים ושנינו בחרנו להאמין. להתעלם מידו שנצרבה באש. הרי ככה זה עם האש הזאת. לא צריך לעשות ממנה עניין, כי ממילא אין סיכוי. ביובש הזה, עם הרוחות האלה, פעם פעמיים בשנה היא משתגעת, שורפת ונחה. שקענו בנוסטלגיה. ראובן סיפר שעל היום הראשון בביזנס נשלח לכבות. 21 שנה עברו מאז ולא עובר לו בראש לדלג אל מקצוע אחר. "זה משהו שנכנס בך כמו 'דוּדה', מנקר כמו תולעת, משנה לך את זרימת הדם".

רשף יצחק ראובן. ''מנקר כמו תולעת, משנה לך את זרימת הדם'' צילום: יוסי אלוני

המאמץ של ראובן לא לקחת את עצמו ברצינות היה מכמיר לב. סיפר שפסיכולוג אחד הגדיר אותו איש עם הפרעה. "אחד שרץ לאן שכולם בורחים". אמרתי לו שבחר אויב קשה. ראובן הודה בחוסר רצון שזאת מלחמה מייבשת, גורמת נזקים מצטברים, "לכן אומרים שהחיים של הכבאים הכי קצרים במדינה". בשיחתנו בצומת קיטר בלחש. איחל לרוח שתלך לכל הרוחות. הפציר בי שלא אלך שולל אחרי רוחם הטובה של כבאיו, שלא אאמין לאדום הבוהק שבו נצבעו הרכבים.

כל אחד הוא גרוטאה דה לוקס. "ואת העבודה רק אנחנו יכולים לעשות, לא מטוסים שמפגיזים מהאוויר".

האבחנה של רשף ראובן העמידה משוואה מתבקשת. הסופר טנקרים הם חיל האוויר, הכבאים הם צנחנים וגולני. האם חיל האוויר יכול להכריע את המלחמה באש? אין ספק שהוא זקוק לכוחות הרגליים שלו, לאותם גולנצ'יקים מבית שמש, רחובות, עפולה, חדרה, כל הארץ. זאת הייתה אולי המסקנה העיקרית לאחר אותו סיבוב קיץ בוער.

הטראומה הלאומית

העשן משמורת יהודיה תפס אותנו בדרך לגמלא. אש עיקשת, ערמומית, שהשמיעה "צ'יט צ'יט" של קטר פחם. נעלמת, מרדימה וחוזרת במשב פרוע. פייפר צהוב חג מעלינו והשליך חומר אדום. עם מכלי המים על הגב והזרנוקים ביד, נראו כוחות הקרקע כשיירת לוחמי וייטקונג. את השיירה הוביל בסאם מבית ג'אן. כשהפייפר לא ממש פגע, בסאם דחף את זרנוקו ללב האש. דוקר ונסוג. פעם נראה כסייף בפירואט אלגנטי. פעם כלוחם שמטהר שוחה בקרב פנים אל פנים. "אתה לא מפחד?", הספקתי להשחיל. "התרגלתי", ענה לי, "אני משחק איתה עד שהיא מתעייפת ואז, כשהיא לא שמה לב, אני הורג אותה".

אתה לבד?
"המטוסים אתה מתכוון? עוזרים קצת. לא אגיד לך שלא".

השריפה בשמורת גמלא. אש עיקשת, ערמומית צילום: חמד אלמקת

לאחר יובש של עשר שנים, טמפרטורות של 50 מעלות, רוחות של 200 ק"מ, יש באוסטרליה 90 מטוסי כיבוי. כלומר 4.2 מטוסים למיליון נפש. אלא שהטייסים לא הולכים שולל אחרי הצי המפואר שלרשותם. הם מבינים שעוצמתם מוגבלת. "יש לי הערכה עצומה לכבאים על האדמה. אנחנו במטוסים יכולים פשוט לעשות 'יו טרן' ולהתעופף מהזירה. הם לא. לפעמים אני רואה אותם מלמעלה במצבים בלתי אפשריים. עומדים שם עם הזרנוקים שלהם, מגנים על הבתים שלנו".

הציטוט שייך לדניס קורין. בן 61, 40 שנה טייס. שמעתי אותו באביב 2009, כשאוסטרליה ניסתה להתאושש מהשבת השחורה של 7 בפברואר. 200 איש נהרגו בטראומה לאומית, באסון טיטאני שלא נודע כמותו. משפחות נלכדו במכוניות המילוט, ילדים נשרפו בעודם מתערסלים בנדנדתם. חודשיים אחרי כן ביקרתי בקינגלייק, מוקד האש שליד מלבורן. האקליפטוסים עמדו מתים וזקופים, האדמה עדיין עישנה. תקעת עקב באפר והעלית קיטור. הפיח התגנב לעור. התנחל בדרכי הנשימה. זיהם את כוסות הקלקר. מתנדבים עדיין שוטטו בשטח. נתנו יד ל-15 אלף איש שפונו מבתיהם ושוגרו למרכזי סיוע.

15 אלף? חשבתי אז שזה נורא. עדיין אני חושב כך. אבל לא האמנתי שמהר כל כך המספרים האלה יידבקו גם אלינו. מהר מדי הוקפצנו לרדיוס הקטסטרופלי. המסע אחר האש לימד שאין אסון בלי מיתוס, ואין מיתוס בלי גיבורים. כאן ושם. הוומבאט הוא דובון קטן ופרוותי מסדרת חיות הכיס של אוסטרליה. מפסיד לקואלה במלחמת היחצנות, אך נחשב לדארלינג האמיתי. ויש לו הרגל לחפור מערכת מחילות מסועפת. החפירות האלה הצילו באותה שבת ארורה את חייה של נישה סינקלייר, "נערת הוומבאט".

"ביום ההוא השמים היו שחורים, שחורים יותר מכל הלילות שעברתי", סיפרה לי כשנפגשנו בספריית קינגלייק. מהקולב תלשה את תיקה, מהמלונה את מרפי בעל שלוש הרגליים וברחה מהבית. אלא שבחוץ בתי העץ כבר התפצפצו והעצים התמוטטו. נישה זרקה את עצמה למחילת וומבאט, חיבקה את מרפי וחשה את הבל פי הלהבה חולף מעליה. כשהתאוששה בדקה את איבריה, את איבריו של הכלב וגילתה שנשרפה רגלו האחורית. "לא הייתה ברירה, לקחתי את מרפי בידיים", צחקה אליי בהקלה.

את מטיס-ברוך בן-מרדכי תפסתי בקורס עברית מטעם צה"ל. חייל בודד מרוצ'סטר ניו יורק שניסה לקשור את גורלו בישראל. הקיץ מצאה אותו האש כשיצא מבית חבר בבית שמש. למרות שהיה בתענית י"ז בתמוז, השליך את הקיטבג אל רכב הכיבוי, תפס מסכה והתחיל להתיז. כשנגמר בבית שמש טס עם הכבאים לשדות מיכה. והמשיך בצום עד צאתו. "מה דחף אותך?", שאלתי , "זה גם ארץ שלי", ענה לי, "כל החיים שלי אני רוצה להיות פה".

השריפה בטבע האוסטרלי צילום: איי-אף-פי

הפואטיקה של האש

לגיבורים שלי מהכרמל אין שם. יותר נכון, אין שם שהם רוצים להסגיר. הראשון שבהם העדיף להיקרא "אחד מהחפ"ק". מדי פעם ניגש למפקד זה או אחר בשטח. עשה ניסיונות נואשים להזכיר להם מי היה פעם. הוא היה דק, גבוה עם שיער דליל וכסוף. על גבו נשא תיק קטן, תחת בתי שחיו היו שני בקבוקי מים. אנס את דיירי הצומת לקחת לגימה. "האש קרובה", הצביע אל הלהבות שבפאתי עין הוד, "אי אפשר לדעת מה יקרה". בהמשך הלילה מצאתי אותו בכניסה לכרם מהר"ל ובשער עין כרמל ובכביש לעין איילה.

בכל מקום שהיו בו אנשים הוא היה איש. מציע שתייה לכל. איש עם מים בתוך לילה בוער. גיבור לילי אחר לא הסיר את עיניו מההר. עם עדשה דבוקה לעין נראה כלוחם קומנדו עם מכשיר לראיית לילה. הסכים לומר לי שהוא סוהר מדמון וש?בבלגן הגדול? הוא היה בבית. למזלו. עכשיו הוא מתקתק באובססיביות את הכרמל. רוצה את האש בכל צורותיה. "כי את הלילה הזה אני רוצה לקחת איתי לנצח".

מאחורי גבו של הצלם מתחילים לפנות את כלא שש. אוטובוס נכנס משער אחד, יוצא עם כלואים מהשני. זאת שעת הש"ג, פתאום הוא בלב האירוע. וזאת גם שעתם הקטנה, הבלתי נראית, של זוג הורים. נדרכים לפני כל אוטובוס שיוצא. ברור להם שהאש רחוקה והילד בסדר, "אבל אנחנו רוצים לראות בעיניים".

''האש קרובה'', הצביע אחד מהחפ''ק צילןם: יוסי אלוני

האש בוחרת לא רק את הגיבורים. גם את הזמנים. בכרמל התגלה האסון כשישראל עמדה לגלוש לסוף שבוע רגוע. כשלשוויצריה הקטנה התחילו להגיע מטיילים ראשונים. כשבבתי המלון, בצימרים, התייצבו ישראלים לשבת קיצית של דצמבר. ואז אמרו שנשרף קיבוץ בית אורן ואני חזרתי למריסוויל, אוסטרליה. אל לוסי, שבתוך עצלות הוויקנד הכינה פנקייק לבעלה לוק. שבדיוק שלחה את ילדיה למועדון הבאולינג. מה קרה איתם? תוך חצי שעה גיהנומית נמחקה מריסוויל מהמפה. על הכרמל נמחקו 42 בני אדם תוך דקה.

וישנם מי שנשרטו לעד. אותם יערנים שמגדלים את אורניהם, שיראים את האש, אך גם מכבדים אותה. אבי פיבק מיער ברעם אמר לי כי עם האש זה תמיד מפגש פטאלי. מאבק כוחות. "להילחם בה או להרים ידיים", שאלתי אם אין פשרה. פיבק השיב שלא. אבל צריך לדעת להרגיע אותה. "תן לה מים, נסה להבין לאן היא שואפת, מה כוונותיה". הערתי לו שהוא מדבר עליה כמו על בן אדם. פיבק אישר. כן, הוא בטוח שיש לה נשמה. לו ולה יש נשמה משותפת - היער.

"הייתי מתאבד לו היה נשרף לי יער בן שמן", התוודה גלעד מסטאי, מנהל אזור חוף השפלה בקק"ל. כל כך מבין את היער, מסטאי. ער למסע ההישרדות שהוא מנהל מיום הולדתו. האקלים הוא אויבו המר ביותר. היערן חייב להגן עליו ביום ובלילה. "אתה שם ביער את עצמך, מעצב אותו לפי האישיות שלך".

יחס של אב לבן?
"משהו כזה".

את ביתו במושב ישרש העמיד כך שכל בוקר כשיפתח תריסים יוכל לראות אם עולה עשן מהיער. לילדיו לא קרא בשמות של עצים, אבל כשפורצת בשבת שריפה בנו עוזר בכיבוי. יוסי שרואני הוא פקודו של מסטאי. זוכר את עצמו משחק תחת הצמרות ביער חרובית. זוכר את הפועלים ממושבו, זכריה, יוצאים לעבד את העצים הקטנים. "יש ביוסי משהו מהתנהלות ה'בוש דנדי' האוסטרלי", כתבתי בקיץ. "הוא מאופק, שקול, לא עושה ביג דיל מעצמו". אבל רגע אחד היה חזק אפילו מיוסי. כשהביט אל גזע עץ מפוחם, פנה הצדה, הניח ראש על טמבון ה-4X4 והתבודד עם הדמעות. אחר כך לקח אותי אל הפרות. ראינו אותן מחפשות פיסת צל, כמה מהן שכבו מעולפות לרגלי העצים. שרואני לא היה בטוח אם הן זוכרות את האש, אבל היה ברור לו שהן שואלות לאן נעלם כל הירוק. שאלתי אם הן בפוסט טראומה ושרואני אמר שייתכן. "תשים לב שהן לא מעיזות להתקרב אל השטחים השרופים".

גם בכרמל שילמו פרות על מחדלי טבע ואדם. עמדתי עם יוסי שעדרו נתקע ליד בית אורן. כמאה פרות שעשו את הלילה עם השותף שלו אלי. פניו של יוסי היו אטומות, אך תנועותיו הסגירו סערה. הריץ כל דקה טלפונים להר. הוא הבין שכלום לא יכול להשתנות בדקה, אבל הנייד תפקד כמטפל אישי, כמגירת כל חרדותיו של יוסי. "למה אתה לא יכול לצאת, אלי? האם אתה חשוף, אלי? אתה יכול לזנק לתוך השוקת? ומה עם הפרות? תגיד, רבאק, מה עם הפרות, אלי?".

פרות עגומות ביער חרובית צילום: יוסי אלוני

לשלוט באש

השעות בלילה שבו התחיל הכרמל לבעור חידדו תחושת הלם. חירום. פריקת העול. כשהסירנות מייללות אפשר להשתין באמצע הכביש. כמו במלחמת לבנון השנייה. האם המוות בהר יצרוב את התודעה שגם האש היא חזית? ואם כן, למה לא להילחם שם בכל האמצעים? בקיץ שאלתי למה לא להתקין מצלמות ביער כדי ללכוד מציתים, כדי לאתר שריפות באבן. אני לא מביא את השאלה הזאת כאליבי, אלא כתיעוד מייסר. כהוכחה שגם אנחנו כשלנו. למה הסתפקתי בתשובה בירוקרטית שדי ביערנים משולבים במערך תצפיות וסיורים עם המשטרה? למה הלכתי הביתה עם תשובה ש"חלק מהאמצעים הנדרשים לא בסמכויות קק"ל?", למה שמעתי שהמשטרה, מג"ב ומערכת המשפט צריכים להחליף דיסקט ולא בדקתי אם הדיסקט אכן הוחלף?

ייתכן שנועם השיחה עם ד"ר עומרי בונה, מנהל מרחב צפון של קק"ל, הרדים אותי. אווירה לבבית שטשטשה חוסר אונים זועק. בונה, דוקטור לפיזיולוגיה של עצי האורן, נשמע השבוע עגום יותר. את הקריירה התחיל כיערן בכרמל ומאחוריו השריפה של בית אורן ב-1983. "אבל הפעם הכאב גדול יותר", אמר לעדי חשמונאי במעריב, "קשה לעכל את עוצמת הפגיעה". פארק הכרמל הוא שמורת הטבע הגדולה בארץ ובו רצף של יערות. פגעת באחד - הדבקת את השאר.

השריפה בכרמל. ''את העבודה רק אנחנו יוכלים לעשות'' צילום: יוסי אלוני

באוסטרליה מנסים ללמוד לשמור על הרצף. המורים הם דווקא מדוכאי הארץ, האבוריג'ינים. רק לפני 40 שנה הוכרו כ"בני אנוש" על פי החוק, רק בתחילת המאה הזאת הודתה אוסטרליה הלבנה בקיומו של "דור אבוריג'יני אבוד" - כמאה אלף ילדים שמיסיונרים הרחיקו ממשפחותיהם - רק לפני 20 שנה אושרה זכותם לקרקע שעליה חיו 40 אלף שנה. והאבוריג'ינים יודעים הרבה על קרקע ואש.

במרכז קינגלייק שבה ביקרתי ניסתה משלחת שלהם לפייס בין אדמה ללהבה. הסיפור של האבוריג'ינים עם האש נמשך עידנים. על פי מעשיית חלום שלהם, הקוסם גודה לכד ברק בגזע והשתמש בו להדליק אש. אבל גודה, קוסם אנוכי ביותר, התעלם מבקשות לחלוק את האש. פעם, כשהדליק שוב, הזמינו הזקנים את הסערה. הרוח אחזה בלהבות, פיזרה אותן על פני הארץ והפכה את האש לרכוש הכל.

שלא כאחרים, ידעו האבוריג'ינים לשלוט באש שלהם. היו מדליקים שריפות קטנות כדי לדלל את מאגרי הבערה של הבוש ולמנוע מזון מהשריפות הגדולות. האש הקטנה חרכה את העשב, את שכבות העלים שעל האדמה, המריצה צמיחה והתחדשות של עצים. התחדשות הצומח משכה את הקנגורו, הוומבאט ובעלי חיים אחרים שמבשרם חיו הילידים. אבל הדליקות היזומות חדלו לאחר שהלבנים גירשו את האבוריג'ינים מאדמותיהם. ואז השטחים התנוונו, צמחים מזיקים גדלו והשריפות הדרמטיות חזרו.

באוסטרליה מבינים עכשיו שכדי להתקדם צריך ללכת אחורה. לחזור לשיטת הדלקות הקטנות שיעצרו את הגדולות. למה לא אצלנו? הרי לא בדיוק משנה עם זאת סתם דליקה או הצתה. צריך להתפשר עם האש. להאכיל אותה בכפית כדי שלא תאכיל אותנו במצקת. לעשות הכל שתניח לנו. תאמרו שזה נשמע נאיבי. יכול להיות. אבל זאת נאיביות שלא צריכה לעלות הרבה כסף. שנשענת על חוכמה קדמונית שיכולה להביא ראשית פתרון ובהקדם.

הקרב על הבית

האינסטינקט המיידי הוא לבעוט בכל האחראים. בראש ממשלה שמתקשה להחליט, בשר פנים חמקמק ובנערי האוצר היהירים. ואחר כך מה? הכרמל ישוב מחר לחיים? לאופציה האבוריג'ינית יש סיכוי טוב להציל את יער ביריה. לחלץ את יער חרובית. הרבה לפני שמישהו שם למעלה יכנס ועדה, שתוליד ועדה מצומצמת, שתייבא תקנים, שתנפח מנגנונים, שתייצר שיתוק חדש. כי המצב כיום צריך להעליב כל ישראלי.

בימים השחורים האלה הבטתי אל השמים וחשתי בושה. כל המטוסים האלה, כל גיוס חוץ לארץ הזה שבא להילחם את מלחמותינו. האם היינו מוכנים שטייסי קרב יווניים יגנו על שמי ישראל מפני מפציצים סוריים? לפני כמה שנים כתבתי מהסלון האווירי בלה בורז'ה. כשהגעתי לביתן הרומני אמרו לי טייסים רומנים: "אתם הישראלים, יש לנו הרבה מה ללמוד מכם". לחזה הסתננה גאווה קטנה.

המדינה שממנה יצאנו באישון לילה עם צרור עלוב מזדחלת אל ישראל הצעירה. אבל השבוע רוסים, יוונים, קפריסאים, צרפתים, טורקים ואמריקאים אכלסו את האוויר שלי. כולם היו כאן מכוונות אצילות, אבל אני הרגשתי כמו האיטי. "סיוע הומניטרי"? לנו? כאילו שלא עושים כאן היי-טק חכם, כאילו שאין פה רפואה מהמתקדמות בעולם. מה יודע ארדואן שאנחנו לא? הרי זאת לא הייתה ממש עזרה, מה שנתן לנו. הרי יצא מגדרו להדגיש שמדובר בזריקת עצם. בחשבון שמועד פירעונו רק נדחה קצת. עוד לפני ששככו הלהבות כבר הבהיר הטורקי: "זה רק סיוע הומניטרי, אנחנו עדיין מצפים להתנצלות ישראלית".

אחרי הזעם, מעוררת האש רעב לתקווה. להתנערות. כשעזבתי את קינגלייק עלו מהיער קולות של טרטור. דחפורים פלטו עשן, לא מהסוג ההורג. דרכים חדשות נפרצו, יסודות לבתים הונחו, פועלים צבעו את שולי הכבישים. זה היה ה-Resilience העמידות , הגמישות, החוסן, היכולת להתאושש במהירות - תמצית הרוח האוסטרלית. לא משנה כמה חזק חטפת, חשוב איך אתה מתמודד. ככל שתהיה שקט יותר, שקול יותר, חייכן יותר, כך תהיה יותר Resilient, בנוי לפי אמות המידה של האוסטרליאנה. נסעתי ביער וראיתי דגל לאומי על גזע אקליפטוס כרות. חוץ מההתקפה היפנית על דארווין, האוסטרלים לא הקיזו הרבה דם על אדמתם. אותה שבת שחורה הייתה אולי הראשונה שבה הרגישו שהם נלחמים על הבית.

גם בכרמל מצאתי תחושת מלחמה על הבית. הרי תמיד יש כאן איזו מלחמה על הבית. לבנון הראשונה והשנייה, חומת מגן, עופרת יצוקה. את ה-Resilience הישראלי מצאתי הפעם כבר בלילה ראשון. במרכז "מירב" שליד כרם מהר"ל פגשתי פליטים בני כמה שעות. הניתוק הזמני מהבית עדיין לא גרם להם לאבד שיווי משקל. הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים המתינו לקליינטים שטרם הגיעו. אבל הייתה מבוכה מעצם העובדה שאתה נפרד מאלמוניותך היקרה. הופך למרואיין שזוכה לנענועי הסכמה אמפתיים ממראיינו. לאובייקט חתלתולי שצריך ללטף. אלה לא היו פליטים אינדיאנים מכפר אבוד בבוליביה. הם היו אנשים חזקים וגאים שרק לפני רגע שתו קפה LAVAZZA ממכונה ביתית.

מבטם אמנם הסגיר קהות חושים קלה, אבל הם התאמצו לחייך. ניהלו מאבק עם שרירי הפנים כדי למחוק מהם את הצער. הם היו ישראלים חרישיים שנדבקו זה לזה סביב שאריות נר שני. מי שפקעה סבלנותם הסתננו חזרה אל בתיהם. אחרים הלכו לעשות את הלילה בבתי מארחים. אבל איש לא העלה בדעתו לעזוב את ביתו. "עכשיו, אחרי שהאש גמרה את כל המסביב", אמרה לי גברת מעין הוד, "אין יותר מה שיבעיר לי את הבית".

הסיפור האוסטרלי מסתיים בנחמה. ביום שבו יצאתי ממלבורן ירד שלג ראשון בהרים השחורים. "לבן על גבי שחור. מעולם לא ראיתי מראה מרהיב יותר", צוטט בעל פאב שניסה לשקם את העסק. העיתונים צילמו ניצולים מביטים אל השמים. אמהות עם תינוקות הצביעו אל פתיתים צחורים. כלה צעירה צחקה אל הרוח ואמרה שקיבלה חתונה לבנה. הסיפור הישראלי חייב להסתיים בנחמה. אחרי ארבעה ימים חדל הכרמל לבעור. החזאי הודיע שהחורף מתקרב לאזורנו. ובלילה בא הגשם.