דברים שרואים מכאן לא רואים מאקירוב
כשפונה איציק וזאנה מנצרים הוא עמד לפני הכשרת שטח לבניית ביתו. היום יש יסודות לבית המתוכנן באריאל אך גם חשש מהקפאה שנייה
אלה ימים מתוחים מאוד עבור וזאנה. את הדיבורים על הקפאה נוספת של הבנייה ביהודה ושומרון קשה לו לשאת. לאריאל הוא הגיע - יחד עם אתי אשתו, שבעת ילדיהם ו-30 משפחות נוספות ממפוני נצרים שבגוש קטיף - לפני חמש שנים וחצי.
הם הגיעו לכאן במקרה, התאהבו ונשארו. מאז הם מתגוררים בקרוואנים צפופים ומיושנים, ועכשיו, אחרי שבמשך עשרה חודשים בניית בתי הקבע שלהם לא התקדמה בגלל ההקפאה, שוב מונפת חרב עצירת הבנייה מעל צווארם.
מדובר באנשים מאופקים מאוד, אבל עכשיו גם הסבלנות שלהם אוזלת. "יש לנו תוכנית פעולה למקרה שתתחיל עוד הקפאה", מצהיר וזאנה, וכששואלים אותו אם התוכנית כוללת גם חסימות כבישים הוא מזדעק. "אנשים פה שתקו עשרה חודשים, או בעצם חמש וחצי שנים" הוא אומר. "אם הם יחטפו עוד מכה על הראש, הכי טבעי יהיה שכולם פשוט יישפכו לכבישים".
בשבועיים האחרונים, מאז שהתחזקו הקולות שמדברים על הקפאת בנייה נוספת, הם נכנסו לכוננות ספיגה. מזכירות הקהילה החלה בשורה של ישיבות וגיבשה תוכנית פעולה,
בשטח הדחפורים עובדים במלוא המרץ, ול-50 מתוך מאה הבתים כבר הונחו יסודות. על המגרש אנחנו פוגשים את חיים כלפון, קבלן העפר התוסס שלהם. הוא ירושלמי, אבל מזדהה הזדהות מלאה עם בעלי המגרשים שהוא מיישר ביהודה ושומרון. "מה זה הדבר הזה? ", זועם כלפון. "כמה אפשר להתעלל באנשים?". וזאנה דווקא רגוע יותר.
איך אתה לא מתעצבן גם?
"אנחנו זועמים, אבל בשקט. ככה אנחנו".
את הבנייה באריאל מתכננות המשפחות שהגיעו מנצרים זה זמן רב. אחרי קבלת הפנים שחיכתה להם, היה ברור להם שכאן יקימו את ביתם לאחר ההתנתקות: בתקופה שקדמה לפינוי גוש קטיף, סירבו תושבי נצרים ליצור קשר כלשהו עם הרשויות שעסקו בפתרונות למפונים, וכשהגיע יום הפינוי מצאו את עצמן 70 המשפחות שגרו בנצרים ללא פתרון.
"כמה אנשי סגל במכללת אריאל שמעו עלינו והחליטו להיכנס באופן מיידי לעבודה", אומר וזאנה. "הם גייסו עשרות מתנדבים, שסידרו לנו את הקרוואנים של המעונות ותוך יום חיכתה לנו כאן קבלת פנים מדהימה".
30 משפחות מנצרים בחרו להגיע לאריאל, השאר הקימו יישוב חדש בחולות חלוצה. אחרי הפינוי מהיישוב הכי מבוצר בארץ, החיבוק החם שקיבלו מעיריית אריאל, מהמכללה המקומית ומתושבי העיר גרם להם לבחור להישאר בעיר, שהיא ההפך הגמור ממה שהורגלו לו עד אז. את האוכלוסייה ההומוגנית של נצרים הם החליפו בעיר מאוכלסת על ידי שלל ניגודים: דתיים וחילונים, ותיקים ועולים ואפילו יהודים וגויים. מהר מאוד הפכה קהילת נצרים באריאל לשותפה בעשייה בעיר.
"מהיום הראשון שהגענו לכאן ראינו שאריאל מאוד חזקה בכל מה שקשור בעזרה לזולת ובהתנדבות", אומר וזאנה, שמנהל את המדרשה שהקימו תושבי נצרים במרכז האוניברסיטאי בעיר ובמקביל מכהן כחבר במזכירות הקהילה ומשמש כדובר מפוני נצרים במקום. "כחלק מהשיקום שלנו החלטנו לא להיות קורבנות והמשמעות של ההחלטה הזו היא להיות מעורבים חברתית ולתרום לאחרים".
חברי קהילת נצרים הקימו בעיר שורה של פרויקטים התנדבותיים שגרמו להם להתערות היטב באוכלוסייה המקומית, ובמקביל החלו לתכנן את בניית בתי הקבע שלהם בעיר.
בשנים שעברו מאז ההתנתקות גדלה הקהילה, ואל 30 המשפחות שפונו מנצרים הצטרפו משפחות מיישובים אחרים בגוש קטיף, ילדים שהתחתנו ובוגרי ישיבת ההסדר ששכנה בנצרים, אשר ביקשו כזוגות צעירים להצטרף לקהילה. אחד מהם הוא סגן אהרון קרוב, שנפצע אנושות במבצע עופרת יצוקה יומיים לאחר חתונתו.
חברי הקהילה גיבשו כמאה משפחות שרכשו יחד קרקע גדולה על הגבעה הדרומית של אריאל והחלו לתכנן את שכונת הקבע שלהם. הליך התכנון הסבוך הסתיים והם עמדו בפני תחילת הכשרת השטח לבניית השכונה. ואז, בחודש נובמבר לפני שנה, הגיעה הקפאת הבנייה. "לא חלמנו שיקפיאו אף אחד, בטח לא אותנו", אומר וזאנה. "אבל זה אכן קרה".
מיד עם תחילת ההקפאה פנו מפוני נצרים לוועדת החריגים של המינהל האזרחי. "הוועדה שאלה הרבה שאלות, חקרה וביקשה מסמכים ותיעוד וכולם שם שידרו לנו שבדיוק בשביל מקרים כמו שלנו יש ועדת חריגים. בסוף פשוט נאמר לנו שזה הועבר להחלטתו של שר הביטחון והוא מסרב לאשר את זה".
משך עשרת חודשי ההקפאה היה פרויקט הבנייה של מפוני נצרים באריאל תקוע כליל והמעבר שלהם מהקרוואנים הצפופים לא נראה באופק. לפני כחודשיים, ב-26 בספטמבר, הסתיימה ההקפאה. היינו איתם אז, ביום המשמעותי הזה עבורם על גבעת הסלעים שאמורה להפוך יום אחד לבתי הקבע שלהם.
וזאנה נראה אז מואר. האיש שנפצע באורח קשה לפני 15 שנה כשמכונית תופת התפוצצה סמוך למכוניתו, שפונה מביתו וגר עם שמונת ילדיו (מאז ההתנתקות נוספה בת) בשני קרוואנים מחוברים וצפופים במשך חמש שנים וחצי, התרגש כמעט עד דמעות.
"בפעם האחרונה שראינו דחפורי ענק כאלה, זה היה בנסיבות של הרס", אמר. "חלק מאיתנו היו בתוך נצרים ועוד ארזו את החפצים, כשכלים כאלה בדיוק הרסו את הבתים שלנו עד היסוד. עכשיו אנחנו משלימים איתם כי הנה, הם עושים בשבילנו מלאכה שכל כך חיכינו לה". השבוע, כשעלינו איתו לאתר העבודות, הוא סיפר שמידת ההתרגשות שאחזה בו ביום חידוש הבנייה הפתיעה אותו.
"הנזק של הגירוש וההשלכות הנפשיות שלו עלינו היו חזקים מאוד. למדנו שנרפאים על ידי עשייה וההקפאה תקעה לנו את העשייה לעשרה חודשים. ברגע שהותר לבנות כוחות החיים פרצו מאיתנו וזה ממש ריגש אותי. אילו היינו מוציאים את כמות האנרגיות שהשקענו בהתמודדות עם ההקפאה על פרויקט חברתי, בטח היה פה עוד מועדון לנוער בסיכון".
ברוב הקרוואנים של אנשי הקהילה אין טלוויזיות. מאז שהתחילו הדיבורים על הקפאה נוספת הם צמאים למידע, וכל ידיעה בכל עיתון מקפיצה אותם. "עכשיו אנחנו בעיקר מחכים לראות לאן זה הולך, ובינתיים ממשיכים לבנות בכל הכוח", אומר וזאנה.
"התחלנו לקבל המון טלפונים מאנשים שאמרו 'נו מה יהיה?' ולכל אחד כזה מסרנו את מספרי הטלפון והפקס בלשכות של חברי הכנסת והשרים. אני יודע על עשרות אנשים ששלחו פניות והתקשרו כדי למנוע את העוול הזה. זה מה שיש לנו לעשות בינתיים. התחלתי להרים טלפונים לחברי מרכז ליכוד שאני מכיר. לא היה נעים להם לעמוד מולי. לא נעים להם לתרץ את המפלגה כל הזמן. חבר מרכז אחד ותיק מאוד אמר לי'כנראה שבפעם הבאה נצביע ציפי, עליה האמריקאים פחות לוחצים ואצלה אתה יודע מראש מה תקבל'".
ביום ראשון התארגנו ועדי הפעולה של מתנחלי השומרון ובנימין להפגנה מול ישיבת הממשלה. מועצת יש"ע חברה אליהם וכ-3,000 מפגינים, רובם בני נוער, הגיעו לירושלים. גם ילדי משפחת וזאנה נסעו. "היה להם חשוב מאוד ללכת", אומר איציק. "הם מרגישים צורך לעשות הכל כי בשבילם זה באמת מאבק על הבית".
למה אתם מתעקשים? הרי הפעם מדובר רק בשלושה חודשי הקפאה בתמורה להטבות משמעותיות מארצות הברית.
"פרויקט כזה, אם אתה עוצר אותו הוא הולך אחורה. יש בלאי, יש נזקים של מזג האוויר ויש קבלן שלא יישב ויחכה לנו פה עד שההקפאה תיגמר. לגבי התמורה, אני מרגיש שהרצון והיכולת לסחור במה שקשור לארץ ישראל מבטא חולשה של התודעה. הקשר למולדת שלנו לא צריך להיות תלוי בתנאים כאלה או אחרים, ואם אנחנו באמת מחוברים אז זה לא נתון למשא ומתן".
גם בלבה של הסערה סביב חרם האמנים על היכל התרבות בעיר, מבקש וזאנה להחזיר את הדיון לפרופורציות הנכונות. מבחינת מפוני נצרים, החרם האמיתי הוא דווקא הקפאת הבנייה.
"החרם מצחיק אותי. בגלל כמה ליצנים שאמרו שהם לא יבואו לפה, לימור לבנת וגדעון סער ישר קפצו. כל הארץ רעשה. אבל זה שלאנשים לא יהיה איפה לגור, אחרי כל מה שעברנו, זה לא חרם?".
אבל בינתיים, ברקע הדחפורים מפרקים את הגבעה ווזאנה רק מתפלל שהחרשת האוזניים הזו תימשך. הרעש הכי חזק מורגש דווקא במרכז האוניברסיטאי, כיוון שהכיתות שלו סמוכות מאוד לאתר הבנייה.
"אחד המרצים אמר לי שהוא מלמד רק עם דלת פתוחה", אומר וזאנה בשמחה. "הוא אמר שהוא התמכר לרעש של ניפוץ הסלעים. כולם בעיר אוהבים את הרעש הזה. אנחנו משוועים לזה שהרעש לא ייפסק".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם