הוצאה להורג בשידור חי

לעופר עיני יש אומץ, אבל הפעם טעה: אפשר להגיד על אהוד ברק הרבה דברים, אהבל הוא לא

בן כספית | 4/11/2010 11:04

תגיות: עופר עיני,אהוד ברק,העבודה

עופר עיני התפוצץ אתמול על אהוד ברק מול המצלמות של ערוץ 2. המסווה היה חברתי, הוצאת ההורג היתה פוליטית. לפני עשור או שניים זה לא היה אפשרי. מצב כזה, בו פקיד מס הכנסה לשעבר, עיראקי מבאר שבע, קורא תיגר על הרמטכ"ל לשעבר, הקיבוצניק האשכנזי, מלח הארץ, היה פעם דמיוני. היום כבר לא. עכשיו, עיני הוא מלח הארץ. ברק הוא הקוויאר. עיני היה זה שהמליך את ברק. עיני היה זה שסלל את דרכו לממשלת נתניהו. מי שהמליך, מדיח. מי שסלל, הורס.

עיני כינה אתמול את אהוד ברק, יו"ר מפלגת העבודה ושר הבטחון, בכינוי "אהבל". הצופה התמים ישאל את עצמו איך, למען השם, הפך אהוד ברק, מאיש בעל מוח אנליטי ממוקד ויכולת אישית גבוהה, לאהבל. המראיינת של עיני, דנה וייס (שאפו!), שלא האמינה למשמע אזניה, שאלה אותו שוב. אז הוא חזר על זה פעם נוספת. ללא מורא, וללא משוא פנים.

אומץ יש לו, לעיני, אבל במקרה הזה הוא טועה. זה מגניב לקרוא לאהוד ברק אהבל, וממש מתבקש לאלתר חגיגה על חשבון סיסמת הבחירות ההיא ("לא מנהיג, אהבל"), אבל האמת שונה. אהבל הוא אחד שלא מסוגל לגרום נזק אמיתי. ילד כאפות כזה. משקל קל. אפשר להגיד על ברק הרבה דברים, אהבל הוא לא. אהוד ברק הוא איש מוכשר (בתחומים מסויימים), מניפולטיבי, מסוכן. פגיעתו רעה. נזקו אדיר. אין במערכת הפוליטית בישראל אדם שהשאיר אדמה יותר חרוכה ממנו. בכל התחומים, בכל הנושאים, בכל הזמנים.

אפילו וירג'יניה, הפיליפינית האומללה ההיא, התייפחה אתמול בבכי קורע לב מול המצלמות של ערוץ 10. כל חטאה היה שעבדה אצלו. גם מהתפקיד הזה, בסביבתו של ברק, אי אפשר להיחלץ בשלום. וירג'יניה מצטרפת לרשימה ארוכה, הכי ארוכה, של נפגעים שהנפיק מישהו במערכת הפוליטית הישראלית מאז קום המדינה. ועוד היד נטויה. אגב וירג'יניה, צר לי על הנדנוד, אבל הגיע הזמן שהחוקרים המטפלים בפרשה יבדקו את המידע שפורסם כאן, לפיו לוירג'יניה קדמה פיליפינית נוספת. וזו, הנוספת, יצאה מהארץ לחופשת מולדת במהלך עבודתה אצל משפחת ברק. נציג של משרד הבטחון (ממשרדו של קב"ט המשרד) חיכה לה בשדה התעופה והעניק לה טיפול אח"מים, כזה השמור לאורחי המשרד. מישהו הורה לו לעשות את זה. יכול להיות שזו נילי?

הקרב על הירושה: חייבים מישהו מבחוץ

בואו נחזור לעיני. נכון, מצד אחד, עושה רושם שהוא שרוי במצב רוח היפר-אנרגטי. אולי אפילו שכרון כוח. במקרה שלו, שכרון כוח מוצדק למדי. הרי יש לו כוח. כשהמוציא והמביא של מפלגת העבודה מדבר כך על העומד בראשה, ואחר-כך מוסיף שאין למפלגה הזו תקומה ואף אחד מה"נפילים" (בלשונו של ברק) שמתמודדים על הירושה לא יוכל לחלץ אותה ממצבה, הדברים מהדהדים. הם נאמרים באותו ערב בו פואד בן אליעזר, בכנס פוליטי גדול, אומר בדיוק את אותו הדבר: חייבים מישהו מבחוץ.

מיהו המישהו הזה? אצל מיה בנגל תוכלו לקרוא היום שמדובר, כנראה, בגבי אשכנזי. היחסים בין עיני לאשכנזי הדוקים, ההערכה הדדית. במקרה של פואד, זה קצת יותר מסובך. את מה שפואד שכח בפוליטיקה, ברק, בוז'י וברוורמן לא יידעו לעולם. פואד רוצה להיות זה שיקבל את הירושה. הוא כבר עשה את זה פעם אחת אחרי ברק, אין סיבה שלא תהיה פעם שניה. ולכן, החצנת רעיון הבוסר הזה דווקא עכשיו תגרום לאשכנזי יותר נזק מתועלת. ויכול להיות שאז, מחוסר ברירה, פואד ייאלץ לקבל את דין התנועה. כי פשוט לא תהיה ברירה אחרת.

בתוך כל המהומה הזאת, צריכה ממשלת נתניהו לתפקד. ראש הממשלה

מבקש לעשות מהלך רישאפל ענק. בשביל זה הוא מקפיא את כל ההחלטות, המינויים, הועדות והתכניות. הוא רוצה לראות מה עולה בגורלו של צחי הנגבי, ואולי גם מה צופן העתיד לאביגדור ליברמן, אבל כבר ברור (כפי שפורסם כאן) שנתניהו הולך להקפאה נוספת ולמו"מ, ושהוא רוצה להכניס את קדימה לממשלה, אם אפשר אז על חשבונו של ליברמן. ציפי ליבני תקבל את תיק ניהול המו"מ וביבי יקבל שקט. זו, לפחות, הכוונה הכללית. מי שמכיר את המערכת יודע שבלי שום קשר לתכניות ולכוונות, שקט כבר לא יהיה לנו כאן.