שלושה ימים של מדבר, יום אחד בתל אביב
לאחרונה נסעתי עם חברות לאוהל במדבר. בתוך קצב האירועים המסחרר, בין יציאה מהארון של מפורסם להסתה פרועה, קשה יותר להיות עם השקט. בשני נסעתי לת"א, והרעש ממלא את הראש. אני מהרהרת בפחד ממה שחוסם אנשים מלהיות מי שהם. בהמשך אני רואה את סרטו של סקעת, שממחיש את ההרהור
בתוך קצב ההתרחשויות המסחרר, בין דברי פוליטיקאי, לדעה של עיתונאי, בין יציאה מהארון של מפורסם, להסתה פרועה, קשה יותר להיות עם השקט. הקצב של המדבר שונה, רגוע, שלו הרבה יותר. "קמים עם הזריחה", אמר לנו המארח שלנו, "והולכים לישון אחרי השקיעה. כן, יש צלחת לווין, אבל לא רואים הרבה טלוויזיה. זה בעיקר לילד, שיראה קצת סרטים מצויירים", המשיך. נכון, לא הכל ורוד בנגב, ואין לי כרגע כוונה להיכנס לכל מה שלא בסדר, למה שהלוואי ולא היה.
בערב ישבנו סביב מדורת גחלים קטנה, עם קנקני הקפה והתה, ומארחנו סיפר על חיי הנדודים שהוא כל כך כמה להם, על החיים כל כך קרוב לחיות, ועל הממשלה שרוצה להכניס אותם לערים. הרבה עצב היה בקולו כסיפר על חלום השלום, על המרחבים שיכלו להיפתח בפני הנוודים, אלה שאוהבים את החיים הפשוטים, את הנדידה עם השבט, עם בעלי החיים במרחבים עצומים, חסרי גבולות.
משהו בתוכי מתחבר לחלום הנדודים, אבל החלק הריאלי יודע היטב שאחרי כמה ימים במדבר אני רוצה הבייתה. הבייתה למשפחה שלי, למקלחת החמה והמפנקת (והקצרה מאד, כי ישראל מתייבשת), למחשב שמחכה עם עבודה ועם מיילים שהצטברו, לספרים שאני אוהבת לקרוא, לפינוקי החיים המודרניים.
בשני בערב אני נוסעת לתל אביב. האנטיתיזה של המדבר. יורדת מהאוטובוס שמביא אותי לעיר הגדולה, והרעש טוחן את האוזניים, ממלא את הראש, מעיק משהו. הליכה קצרה לסינמטק, ואני נזכרת בחושך של המדבר, בשקט, ותוהה איפה אני מוצאת את עצמי יותר, מגיעה שוב למסקנה כי בכל סביבה אפשר לשמור על החיבור פנימה, גם בשקט של המדבר וגם ברעש של תל אביב.
בסינמטק מתקיים אירוע של עמותת תהל"ה, תמיכת הורים של להט"ב. אנחנו מקרינים את סרטם של אסי עזר ויאיר קידר "אמא ואבא,
אחרי הסרט עולים כמה ממשתתפיו, יחד עם התחקירן של הסרט, לפאנל אותו מנחה בחן ובשלווה, איריס, מנחת הקבוצות מתהל"ה, שלקחה גם היא חלק בסרט. ארבע אימהות על הבמה יחד עם אביעד קיסוס, רונה קינן, יונתן והתחקירן. גם הקהל שואל, מעיר, מביע דעה על תמיכת ההורים בילדיהם, על ההתמודדות אחרי החשיפה בסרט, על יציאה מהארון ועל הוצאה מהארון. שיח רב-דורי מרתק.
אני מהרהרת בפחד ממה שחוסם אנשים, בכל מיני תחומים, מלהיות מי שהם, מלעשות מה שמתאים להם. כן, לפעמים הפחד הזה קשה יותר וכואב יותר מאשר המציאות, שמגיעה תמיד אחרת ממה שאנחנו מתכננים או צופים.
בהמשך הערב, בבית, מצפה לי הסרט של הראל סקעת, אשר נותן דוגמא אחת לפחד מפני התוצאות האפשריות של הבחירה. בלי קשר לדעתי שלי על אנשים בארון, כאב לי על הבחור הצעיר הזה שדווקא הופעה שלו בערב הזיכרון לנרצחי הבר-נוער הביאה בעיקבותיה ביקורת חריפה על היותו בארון.
עדיין כואב לי שהמסר העיקרי, נגד הומופוביה, התמקד בפומבי באדם אחד, ולא בחברה בתוכה אנו חיים, בערכיה, ובאפשרות של כל אדם למצוא ולטפח אהבה, זוגיות, משפחה וחיים שהוא מרגיש שלם איתם.
את המארח שלנו חוסמים הגבולות, אחרים נחסמים ע"י הפחד, אחרים אולי בגלל "מה יגידו" או כל סיבה אחרת. תמיד מעודד אותי ומעורר השראה למצוא את אותם אנשים שעם הכרתם בקיום הגבולות, הפחד, או האחרים, בוחרים לחיות את חייהם מחוברים לאמת הפנימית שלהם, מוצאים את הדרך להיות מי שהם, עם הרווחים ועם המחירים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם