עיין ערך חיי אדם
נדרשת אמונה כדי לשרוד 67 ימים מתחת לאדמה, אך נדרש גם אומץ בפעולת החילוץ המסוכנת. האם הייתם מסכנים את חייכם עבור זר?
היו שניסו להפיק לקחים מבוגרי תוכניות ריאליטי, היו שניסו להשוות לאירועים אחרים בעולמנו, ובעצם, אולי אין למה להשוות.
באחד הערוצים הזכירו כי בענף המכרות ברחבי העולם נהרגים כ 12,000 כורים מדי שנה. אנחנו שומעים כל הזמן על אנשים שנרצחים בידי אחרים בכל רחבי העולם באירועים מקומיים, מלחמות וסכסוכים בין קבוצות ובין אנשים.
גם אצלנו, בארצנו שלנו, אנשים מכים, דוקרים, יורים, מפוצצים ואונסים, כאילו אין יותר ערך לחייו של כל אחד מאיתנו. וכאן, כאילו פתאום, העולם חרד לגורלם של 33
מיליוני צופים ברחבי העולם מתרגשים לראות את הכורים עולים בקפסולה, מתחבקים עם הנשיא, עם האשה, הילד, האבא או האח.
אני צופה, ומתרגשת ממשהו עמום ששוב מזכיר לי כי כל אחד מאיתנו ייחודי בעולם הזה, בעל ערך בפני עצמו, אוהב ונאהב על ידי אנשים אחרים.
אני מתבוננת בנשיא צ'ילה, עומד שם במעיל האדום, מחכה לכל כורה שיוצא, מחבק, אומר מילה טובה, וחושבת על מנהיגות. מנהיג שנמצא שם, פשוט נמצא.
גם כשמתחילים לעלות הדיבורים על תנאי ההעסקה של הכורים, על תנאי הבטיחות של המכרות – הוא שם. לא מתווכח, לא מנסה להוכיח דבר. אני לא יודעת עליו דבר. לא מה המדיניות שלו, לא מה הוא עושה בדרך כלל למען עמו ולמען אזרחיה של צ'ילה.
אני מניחה שהוא לא עומד שם רק למען התקשורת, שהרי יכול היה לעזוב אחרי הכורים הראשונים שיצאו אילו מטרתו הייתה רק לצבור נקודות.
את שמותיהם לא פרסמו, גם לא את תמונותיהם יחד עם סיפורם המשפחתי. ראינו אותם לרגע, נכנסים לקפסולה ונעלמים במעבה האדמה. בעיני הם הגיבורים האמיתיים, אותם אלה שנכנסו לקפסולה על פני האדמה וירדו לעומק 700 מטר לחלץ אחרים, מבלי להיות בטוחים כי יחזרו.
הם נשארו שם אחרונים, אחרי שבדקו את הכורים, טיפלו בהם, ושלחו אותם למעלה. התמונה האחרונה שראיתי הייתה של הכורה האחרון נכנס בעצמו לקפסולה, סוגר אחריו את הדלת, והפניקס מתחילה לעלות. כאילו אין אף אחד אחר שם למטה. כאילו הוא ה"שורד האחרון", כמו שקראו לו בכמה תוכניות, לבדו במעבה האדמה, בלי כמה מחלצים, שכנראה זזו הצידה בשביל הצילום הדרמטי.
בעולם רווי מצוקות, רווי ביקורת ותלונות של רבים על מה שנעשה ועל מה שלא נעשה, יש זן נדיר כזה של מחלצים. הם נמצאים בכל מקום, בדרך כלל בורחים מהמצלמות, עושים את עבודתם מתוך אמונה ברוח האדם, בערך חיי אדם.
כן, יש אנשים המשליכים את חייהם מנגד כדי להציל אחרים, לחפש ניצולים, לחלץ לכודים. אנשים המוכנים להסתכן בעצמם כדי להבטיח את חייהם ואת רווחתם של אחרים.
אין ספק שדרושה עוצמה רבה, יחד עם אמונה ונחישות כדי לשרוד 67 ימים מתחת לפני הקרקע. להתאמן, לקוות, להתפלל ולהאמין שיגיע היום בו יראו שוב אור יום. אבל מה צריך אדם כדי לבחור לרדת לשם למען בני אדם אחרים?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם