מלחמת יום כיפור: נקודת המבט של אלמנות צה"ל
יחד עם תחושת ההחמצה והעלבון הגדול על העוול שנעשה לרמטכ"ל יום הכיפורים דדו עולים בי הכינויים, השמות והפנים של אלמנות מלחמת יום הכיפורים. החברה הישראלית ציפתה מהן להמשיך הלאה. רק היום קצת קל יותר לדבר על זה
הפורום החל כדרך נוחה להעברת מידע, אבל הפך, מהר מאוד, לקבוצת תמיכה מקוונת. לרבות היה זה המקום הראשון בו יכלו למצוא מילים לכאבן, בו יכלו לשתף, תחת מעטה האנונימיות בו יכלו לבחור, במחשבות וברגשות אותן לא חלקו עם אף אחד עד אז.
"בפעם הראשונה אני יכולה לדבר על החיים עם הבעל המת ועם הבעל החי" כתבה אחת הגולשות, והמשפט הזה עורר הרבה כאב יחד עם תחושת שחרור על היכולת לבטא את מה שמעולם לא דובר, אבל מאד העיק בפנים. המפגש ברשת הוליד גם מפגשים בחוץ, יצר רשת חברתית שגלשה אל מעבר למסכי המחשב, בין נשים שמצאו פתאום כי הן לא לבד בעולם.
רבות מהכותבות בפורום היו אלמנות מלחמת יום הכיפורים. בתקופה בה התאלמנו (בעצם גם 20 שנה אחרי, כשאני התאלמנתי) היה מקובל להניח כי יש דפוס לעיבוד אבל, להתמודדות עם אובדן. "תיאוריית השלבים" הניחה כי בתוך שנה עד ארבע האלמנה משתקמת, וחוזרת לחיים. למונח "שיקום" היו משמעויות גלויות ונסתרות רבות, כאשר הבולטת ביניהן הייתה המבחן האולטימטיבי של השיקום: נישואין.
ההנחה הייתה שהצלחה בתהליך השיקום היא בעיקר יצירת מערכת זוגית חדשה. התהליך החברתי הלאומי, הרצון לחזור לחיים, ליצירה ולבנייה אחרי ההלם של המלחמה תרם גם הוא לתהליך ההתמודדות של המערכת מול האלמנות, ושל כל אחת מהן בביתה. רבות סיפרו כי חשו שמצפים מהן למצוא בן זוג, להתחתן ולחיות רגיל, כמו כולן. רבות גם פעלו כך, וגילו עם השנים שזה לא ממש פשוט כמו שזה נראה מבחוץ.
החברה הישראלית ציפתה מהאלמנה "להמשיך הלאה". לזכור, אבל לא יותר מדי, לבכות, אבל רק לכרית, לכאוב, אבל די לבד, כי "כבר עברו כמה שנים, אז למה את לא מניחה לזה וממשיכה הלאה?". רבות סיפרו על ההסתרה של תחושותיהן ורגשותיהן מהסביבה, אפילו הקרובה להן. הן סיפרו כי חשו צורך לשחק כדי לא לחשוף את מה שקורה בפנים. היה שם פחד גדול שאחרים לא יבינו, שיחשבו שהן אישית "לא בסדר" כי הן לא באמת המשיכו הלאה.
הן כתבו בפורום כי שנים רבות לא רצו להכביד עם כאבן על האחרים
המחקר הפסיכולוגי לא הוכיח את תיאוריית השלבים. בעשרים השנים האחרונות יש תיאוריות אחרות, הנותנות לגיטימציה לתהליכים אישיים, למערכת יחסים מופנמת עם הנפטר לאורך חייו של מי שאיבד. התיאוריות החדשות יותר מדברות גם על חוסן, מערערות על החיוניות של "עיבוד האבל" קרוב ככל האפשר לאובדן, מאפשרות יותר מרחב אישי בתהליך.
ואי אפשר לסיים בלי מעט אופטימיות: מחקר הסתברותי בארה"ב הראה שתופעות הלוואי של האלמנות נעלמות בין 50 ל 70 שנה אחרי האובדן. יש למה לצפות ...
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם