סליחה
כמו כולם, גם אני רוצה לנצל את השעות האחרונות לפני כניסת יום הכיפורים לבקש סליחה. אם אמרתי מילה לא במקום, אם פגעתי במישהו

בכיתה השתררה שתיקה כבדה. "מה, גם מי שגונב פועל מתוך כוונה טובה?" שאל מישהו. היה לנו קשה להפריד בין הכוונה לבין הדרך בה ממומשת הדרך להשיג את המטרה. לא פשוט היה להיפרד מדרך החשיבה המקובלת כי מה שקובע הוא התוצאה. דקות לא מעטות עברו עד שהפנמנו את הרעיון שיתכן ומעשה פוגעני נולד ממקום ששואף לטוב, ממקום שלא מודע לצורך העמוק ביותר שלו, לא מכיר דרכים אחרות, ואולי יותר מכל, לא מודע לעצם היכולת לבחור.
האם קל יותר לסלוח אם מסתובבים בעולם עם החשיבה הזו? האם קל יותר לסלוח אם מחפשים את הטוב בכל אדם? האם קל יותר לסלוח אם מתאפשר לנו לסלוח לעצמנו? האם קל יותר לבקש סליחה מחד, ולסלוח מאידך, אם מקבלים את הגישה הטוענת כי תהליך הסליחה לא קשור לצדק? האם קל יותר לסלוח אם לא מניחים שלבקש סליחה זה להודות שהאחר צודק? הרבה שאלות, וכל אחד יכול למצוא את התשובות שלו.
מה זה בכלל לסלוח? פעם הייתי בטוחה שסליחה זה באותו מרחב בין שני אנשים, שלבקש סליחה זה כאילו למחוק את הפגיעה. גדלתי קצת, והבנתי שלפעמים היעלבות, היפגעות, היא בחירה, לפעמים עם רווח כלשהו, שלא תמיד קשור למי שלכאורה חולל את הפגיעה.
אז עלו כמה שאלות מצחיקות: למי סולחים? למי לא? על מה סולחים? על מה לא? האם אפשר "לאבחן" אם בקשת הסליחה כנה או לא? גדלתי עוד קצת והבנתי שאי אפשר להגדיר קריטריונים, ואי אפשר לדעת מה עומד מאחורי הדברים או מאחורי המילים של האחר...לפעמים אנו אפילו לא מודעים למה שעומד בבסיס המילים או המעשים שלנו...הכי ראציונאליים
נשארתי עם הבנה (גם היא זמנית, מן הסתם) שתהליך הסליחה הוא תהליך פנימי, של האדם עם עצמו, שלי עם עצמי. מתוך הבחירה החופשית, ומתוך הידיעה שלכל פעולה יש רווח כמו גם מחיר, מתוך ההכרה שאני לא מודעת להשפעה של כל מילה או מעשה שלי על האחר, יחד עם הידיעה שבכל רגע נתון אני עושה כמיטב יכולתי, לא תמיד מודעת למה שמפעיל אותי מבפנים.
אבל בכל מקרה אני יכולה להסתכל לעצמי בעיניים ולדעת שכוונתי הייתה להיטיב, להעצים, לתרום. ובכל זאת, מרגישה צורך לבקש סליחה. מאחלת שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולם, מבקשת סליחה מכולם, וגם מעצמי.