הדרך לאיראן עוברת בדיבורים על שלום
המטרה האמיתית של רה"מ היא סיכול הגרעין האיראני. הסדר עם הפלסטינים, אחרי הכל, כרוך בהצעה נדיבה מזו של אולמרט. האם זה יקרה?
כך או אחרת, הריטואל הפגאני הקבוע באזורנו, לפיו בכל פעם שהלבנים מדברים על שלום באים השחורים ועושים טרור, גבה השבוע, עד הורדת שורות אלה לדפוס, את חייהם של ארבעה ישראלים ליד קריית ארבע. לא שזה מנחם מישהו, אבל את נרצחי השבוע אי אפשר אפילו לכנות "קורבנות שלום", כפי שהיה נהוג פעם. כי קודם צריך להוכיח שיש לצדדים כוונה אמיתית לשלום.
לפני 12 שנה נסע בנימין נתניהו לוועידת וויי פלנטיישן. הוא חתם שם על הסכם חברון, מהלך ששמעון פרס לפניו חשש לעשות. עם שובו ארצה, בעודו יורד מכבש המטוס בנתב"ג, שבר ביבי ימינה, הסתער על האופוזיציה משמאל ופוצץ את ההסכם. הימין, שלא קנה את התמרון החד הזה, הפיל אותו.
בראש האופוזיציה שעליה הסתער נתניהו עמד אז אהוד ברק. היום הוא שר הביטחון של נתניהו. באותם ימים, נתניהו לא ספר את ברק ולא באמת חשש ממנו. ההנחה בסביבת נתניהו הייתה שלביבי אין אלטרנטיבה ממשית בימין, וגם לא בשמאל. "ברק לא ממריא", זו הייתה ההנחה הרווחת בציבור.
נתניהו, שכונה "הקוסם", היה בטוח ביכולתו להמשיך לתמרן או לחלופין לנצח גם בבחירות הבאות. הסוף ידוע. נתניהו לא הצליח להמשיך לתמרן, נגרר לבחירות והובס על ידי ברק בתוצאה אסטרונומית. יותר משברק המריא, נתניהו צלל והתרסק. זה קרה אז כמעט בן לילה.
ביבי, ששמר על תיקו או יתרון קל בסקרים כמעט עד הרגע האחרון, צנח בבת אחת. מסה קריטית הצטברה ומוטטה את התמיכה הציבורית בו כמו במפולת שלגים. הייתה אז הצבעה כפולה, פתק אחד לכנסת ופתק אחד לראשות הממשלה, שסייעה לברק לגבור עליו (ב-12% הפרש, 56%-44%).
כאז כך היום, בסביבת נתניהו סבורים שאין לביבי אלטרנטיבה ממשית בימין, וגם לא בשמאל. גם הפעם הם טועים. אביגדור ליברמן, כפוף לשימוע, יכול להיות הביבי הבא. וציפי לבני יושבת היום בתפקיד אהוד ברק של אז. קדימה היא מפלגת העבודה של פעם.
גם עכשיו, נדמה שנתניהו מחזיק פאסון, שומר על כוחו, שולט במצב. למרות ירידה עקבית בסקרים הפנימיים שלו, ביבי עדיין לא מראה סימני קריסה. אבל הוא כבר נצרב ונכווה, והוא יודע שזה יכול לקרות. כשזה קורה, זה קורה מהר. קשה לשלוט בזה. המפולת קוברת אותך תחתיה כמעט בן לילה ופתאום עלולה ציפורה לפרוש כנפיים ולהמריא.
האם נתניהו רציני? האם הוא הבשיל למהלך היסטורי? האם חצה את הרוביקון? הדעות חלוקות. עד הלילה שבין רביעי לחמישי השבוע, שבו
נאומו בישיבת "שרינו" האחרונה ובהרמת הכוסית ערב צאתו לוושינגטון היו סטנדרטיים. הוא לא התחיל לבצע את ההכנה המתבקשת של דעת הקהל, בסגנון שרון. לא דיבר על "ויתורים כואבים", לא על "הגיע הזמן לחלק את הארץ" ולא על "לא נוכל להיות בכל המקומות שנרצה להיות בהם".
הוא גם התנער מרעיונותיו של דן מרידור. הוא אפילו לא חוזר על עיקרי נאום בר-אילן. כדי להשיג הסדר עם הפלסטינים יצטרך נתניהו להסכים להצעה מרחיקת לכת יותר מהצעתו האחרונה של אהוד אולמרט. האם זה יכול לקרות? נראה שלא.
ביום שישי שעבר התפרסם כאן סקר של מועצת יש"ע (בביצוע מאגר מוחות), לפיו רבע ממצביעי הליכוד ישקלו לערוק לליברמן אם יאריך נתניהו את ההקפאה. הסקר, כמו כל סקר, הלחיץ את ביבי קשות. הוא זימן כמה מיועציו והזהיר אותם ש"אנחנו מאבדים את הליכוד", ואחר כך נסע לוושינגטון.
נאומו בטקס פתיחת ועידת השלום היה מפתיע וסותר את התזה הזו. מי שציפה לתחילת הכנת הקרקע הציבורית למהלך שלום של נתניהו, קיבל את מבוקשו.
ראש הממשלה דיבר על "שלום לדורות", אמר ש"העם היהודי אינו זר בארצו, אבל אנחנו מכירים בכך שאנשים נוספים חולקים איתנו את הארץ הזאת", קרא לאבו-מאזן "הפרטנר שלי" ואמר ש"טענתי למען ישראל כל חיי, אבל לא הגעתי לכאן כדי לנצח בוויכוח אלא כדי לעצב שלום. לא הגעתי כדי לשחק במשחק ההאשמות, בו אפילו המנצחים מפסידים, הגעתי כדי להשיג שלום".
זה היה נאום טוב, מרגש, מנהיגותי. האם נתניהו נשא אותו מתוך הלב? האם דבריו פרצו החוצה בייסורי הבשלה אמיתיים? או, במילים פשוטות, האם הוא גם מתכוון לזה?
האם יש בנתניהו את העוצמה הפנימית הנדרשת כדי להתעמת עם גרעין הכח הטבעי שלו? האם הוא מסוגל לעקור את מפלגתו מהמקום הנוח בו היא חונה היום ולהוליך אותה למקום חדש וזר, מה שאמור להביא לפילוגה הכמעט ודאי? ספק רב.
ומה עם אהוד ברק? השבוע הוא שוב מפרסם את תוכניתו המפורסמת, שהתפרסמה כאן במלואה לפני כמה שבועות, ולא בפעם הראשונה. הוא עושה לראש הממשלה תרגיל כמותו אפשר לעשות רק בדמוקרטיה המוזרה שלנו: נוסע מנהיג מדינה לפגישה מדינית מכרעת והיסטורית, שומר על עמימות, מטיל ערפל על תוכניותיו וכוונותיו, רק כדי לגלות בעודו באוויר את שר הביטחון שלו ובן בריתו הפוליטי משרטט את הגבולות המדויקים ומודיע בפומבי על "ריבונות משותפת" על הר הבית.
מגוחך ככל שיהיה, לא מדובר כאן בבלון ניסוי וגם לא בסנונית ראשונה. מדובר בברדק הישראלי הרגיל. כל מי שמכיר את אהוד ברק יודע את דעתו האמיתית על סיכויי המשא ומתן. על קיומו של פרטנר. על היכולת להגיע להסכם היסטורי ולסוף הסכסוך בתוך שנה. הרי ברק, עד לא מזמן, עוד קרא למשא ומתן עם הפלסטינים בשמות אקזוטיים יצירתיים כמו "סופלה" (מצבור רך ומתקתק של אוויר חם).
אז מה קרה פתאום? מה שקרה פתאום זה שנוצר צורך דחוף להוכיח לברוורמן ולבוז'י ולשלי ולמג'אדלה שצריך להישאר בממשלה. פואד, אגב, יודע את זה לבד. הוא כבר הוכיח. ולכן ממשיך ברק לפמפם, חזור ופמפם, את תוכניתו המדינית הגרנדיוזית, ולהדגיש שהוא ממשיך לעשות לילות כימים כדי לשכנע את ראש הממשלה לאמץ אותה.
ומה יקרה כשיתברר שזה לא יסתייע? אה, נקווה שזה אף פעם לא יקרה. ואם זה יקרה, אז כבר "נדע מה לעשות". עד אז העבודה בטח תגלוש מתחת לאחוז החסימה, ברק יבקש מקלט מדיני אצל ביבי (או יפרוש לחיים הטובים), ואחריו המבול. אבל בינתיים המטרה העליונה של ברק היא להישאר שר הביטחון, ואם צריך לפרסם תוכניות שלום בקצב של פעם בשבועיים, אז נעשה מה שצריך. תמיד יהיה מי שיקנה את הסחורה המשומשת הזאת מאיתנו.
ואולי בכל זאת? אם תשאלו את שמעון פרס, למשל, אז הוא מאמין. פרס תמיד מאמין. פרס מאמין לכל דבר. האמת היא שקשה להאשים אותו. הוא מדבר הרבה עם ביבי, והוא שומע ממנו דברי מתיקה וכיבושין. לזכותו של פרס ייאמר שהוא גם האמין בזמנו לשרון. ובסוף יצא שצדק.
השאלה אם ביבי הוא שרון היא שאלה נפרדת, פרס מעדיף לא לענות עליה בינתיים. הוא לכוד במלכודת דבש של 95% פופולריות בציבור. עבור מי שרוב חייו הפוליטיים נסקל בעגבניות, מדובר במתיקות שאחרי. היא ממכרת. פרס יודע שאם ירים קול, יאבד קולות. אז בינתיים נוח לו להמשיך ללחוץ ולהאמין. אופטימיות היא תכונה טובה, יש מספיק לכולם וזה גם לא עולה כסף.
ועדיין, לפחות בנאום ההוא בוושינגטון, לפחות לכמה דקות, עשה בנימין נתניהו השבוע קולות של מנהיג החותר לשלום. היו לו כל התירוצים בעולם להיות חמוץ ונוקדני, לדבר על "שיקולי ביטחון" ועל כל הדם היהודי שנשפך בכל פעם שאנשים מתכנסים לדבר על הסדר, אבל הוא בחר בדרך אחרת בטון אחר.
היה גם משעשע לשמוע את בכירי הליכוד, בבוקר שלאחר הפיגוע הרצחני ליד חברון, מדקלמים את המנטרה ההיא, מבית יוסי ביילין, לפיה "לא נניח לטרוריסטים הקיצונים לקבוע את סדר היום המדיני". ועדיין , צריך לזכור: מה שביבי נתן בינתיים לברק אובמה זה נאום. מילים יפות. שלב המעשים רחוק מאיתנו מרחק רב, ונראה בלתי מעשי בעליל.
לפיכך, הניחוש המושכל נמצא איפשהו באמצע. נתניהו לא עבר שום רוביקון, השלום לא בפתח, אבל יכול להיות שהוא יהיה מוכן להירטב קצת. לתפיסתו, ביבי לא בא לקדנציה השנייה שלו כדי לעשות שלום, אלא כדי למנוע את הגרעין האיראני.
במקביל להכנות הצבאיות, המתקיימות כל הזמן, הוא חייב ליצור מצב שבו אפשר להקים קואליציה בינלאומית נגד איראן או לחלופין אפשר יהיה מתישהו לגייס את האמריקאים לדבר או לפחות לחלץ מהם הסכמה לפעולה ישראלית. בשביל זה צריך תהליך מדיני. בשביל זה צריך משא ומתן.
ולכן, מה שנתניהו מנסה ליצור עכשיו זה מראית עין, רושם חיצוני, פסאדה מלאכותית של פעמי שלום. אם זה יצריך הסדרי ביניים משמעותיים, בתוך קונטקסט נרחב יותר של הסדר כולל עתידי, עם לוחות זמנים גמישים וארוכי טווח, אז יכול להיות שיסכים. העיקר שבינתיים יצליח במשימה האמיתית ההיא, הייעוד הקוסמי הנצחי, העוגן של כל הווייתו ואמונתו: למנוע מאיראן פצצת גרעין.
זה הנרטיב של נתניהו. לשם הוא הולך. הבעיה היא שנתניהו לא תמיד מגיע לאן שהוא הולך. הוא עוד עלול למצוא את עצמו לכוד בתוך תהליך מדיני משמעותי עם הצעת גישור אמריקאית לא קבילה על השולחן מצד אחד, ופצצה איראנית מתקתקת מצד שני. או במילים אחרות: גם עם ויתורים מדיניים מפליגים וגם עם פצצה איראנית.
הרקורד של נתניהו עד היום מלמד שזאת בדרך כלל התוצאה של תמרוניו. כפי שהאנשים שלו בעצמם מנסחים את זה, הוא תמיד ישלם את המחיר הכי מופקע, יקבל את הסחורה הכי גרועה ועוד יחטוף על הראש מכולם. נכון, לפעמים זה מצחיק, אבל הפעם זה מדאיג. כולנו צריכים להתפלל להצלחתו.
אלכס ויז'ניצר ייפרד ביום ראשון בערב מעובדי מע"צ, החברה הלאומית לדרכים, אחרי שבע שנים. עכשיו הוא יו"ר מקורות, האיש עם היד על השיבר, זה שאמור להתמודד עם התייבשותה של ישראל ועם משק המים הקורס. ויז'ניצר, רוסי גדול ומפחיד עם שפם וחיוך של ילד, החבר הכי טוב של איווט ליברמן, מינוי פוליטי שהוכיח שמינויים פוליטיים יכולים גם להיות מצוינים, יזיל דמעה.
יש בסיפור שלו כמעט הכל: סבא שלו והאדמו"ר מויז'ניץ בני דודים. הסבא נידון לעשר שנות מחנה עבודה בסיביר, נשרף למוות בדרך לשם, אביו של ויז'ניצר ירש את העונש בעצמו ונכלא. המשפחה עברה גלגולי תופת תחת המגף הסובייטי, אלכס הקטן נשבה בחבלי הציונות והפך פעיל נלהב.
אחר כך מגיעה קליטת העלייה, הצלחה ישראלית וגם פוליטיקה. מקייב, דרך מחנה עבודה בסיביר, לימודי הנדסה בקווקז, מכות רצח מהמשטרה ואנטישמיות אלימה, ציונות מחתרתית ועלייה הירואית. אחר כך יפו ד', הטכניון וקריירה מרשימה, ששיאה בשבע השנים האחרונות בהפרטת מע"צ והפיכתה לחברה הלאומית לדרכים.
החברה העתיקה ההיא, עם הסטנדרטים ההסתדרותיים והכשלים המובנים האינסופיים, הפכה אצל ויז'ניצר, לגוף גמיש, בריא, זול בהרבה ומתוקתק. לא שהבעיות נגמרו, וגם הביקורת קיימת עדיין, אבל אף אחד לא יכול להכחיש שהחברה הלאומית לדרכים הפכה מותג שונה לגמרי.
ויז'ניצר הוריד את מספר העובדים לשליש (מ-900 ל-300), הלביש אותם בחולצות ייצוגיות ועניבות, העביר את כל הקומפלקס למתקן מודרני באור יהודה, הגיע למאה אחוז ניצול תקציבי והרים את רף הביצוע לגבהים שטרם נראו כאן. על כך עוד נדבר בהמשך. עכשיו הוא מסתכל על משק המים.
"שתי החברות האלה, שיש לי הזכות לעמוד בראשן, בנו את המדינה", אומר ויז'ניצר. "מע"צ בת 90, היא בנתה בזמנו את רוב מבני הציבור בישראל. אתה יודע שמע"צ בנתה את הכנסת? ומקורות זה מקום אידיאולוגי. כמו פעם. תחושת שליחות של להביא מים לעם ישראל. צריך להוכיח שאין אסון מים לאומי, צריך להחזיר את מקורות להיות הזרוע הביצועית של המדינה בענייני מים.
"היום היא חברה שהגבילו אותה. צריך לשנות את זה, להפוך אותה למרכז הייזום, הרעיונות, המוח, הטכנולוגיה והמחקר בנושאי מים. יש לנו תשתית נפלאה, מכל העולם באים ללמוד מאיתנו בתחום הזה. אין לי עניין להתערב ברשות המים, זה גוף רגולטורי. יש לי עניין לעסוק במשק המים, מקיר לקיר".
ויז'ניצר אופטימי. "אנחנו צריכים לעסוק בכל", הוא אומר. "הפקה והולכה של מים, טיפול בשפכים, הולכת קולחין, התפלה, תאגידי מים. צריך לייצר שפה אחידה במשק המים, כמו שייצרנו בחברה הלאומית לדרכים. בעוד שלוש שנים ההתפלה בישראל תקיף בין 500 ל-600 מיליון מ"ק בשנה. זה כבר ייתן לנו מרווח. יהיו חמישה מתקני התפלה, ואני חושב שמקורות צריכה לקבל מתקן משלה באיזור אשדוד.
"אסור שגם מתקני התפלת המים יהיו בשליטת המשפחות השולטות במשק. מתקן אחד צריך להיות של המדינה. זה אינטרס אסטרטגי. הריכוזיות הזאת, שכולם מדברים עליה, צריכה להיגמר במקום שבו מתחיל האינטרס הלאומי. אני מקווה לקבל רשות מהשר שלי, עוזי לנדאו, ולהציג תוכנית אסטרטגית כוללת למשק המים. היום הכל זורם מהכנרת דרומה. זה הכיוון היחיד.
"עוד שנים מעטות זה ישתנה. חמישה מתקני התפלה יהיו פרוסים לאורך החוף והזרימה תהיה ממערב מזרחה. אפשר יהיה להניח לכנרת סוף סוף. לעזוב אותה בשקט. למלא את ים המלח בחזרה. למכור מים לירדן, להחיות ואדיות. מקורות יכולה לעשות את זה. כבישים ומים זה תחומים שאין להם שפה. בעברית ובערבית זה אותו הדבר. כולם צריכים לשאוף שזה יקרה. זאת דרך לבניית מערכת יחסים עם שכנינו.
"מים זה מצרך אסטרטגי, חסרונו יוצר משברים, הימצאותו תביא לפתרונם. פעם, כמנכ"ל החברה הלאומית לדרכים, הצגתי לשר התחבורה, שאול מופז, תוכנית של כביש לבגדד. אפשר להניח לידו גם צינור מים ומסילת רכבת. צריך לחשוב רחוק וגדול. נדמה לי שעשיתי את זה בחברה הלאומית לדרכים. שיניתי את השפה ואת דרך המחשבה, ואני מקווה שאוכל לעשות את זה גם במקורות".
ויז'ניצר עלה ארצה בגיל 21. גר ברחוב רובינשטיין 39, יפו ד' קומה ראשונה. בקומה רביעית גר רוסי גדול ומפחיד נוסף, אביגדור ליברמן שמו. מאז הם חברים. לא זזים אחד מהשני. איווט קורא לו "אחינו", ולוקח אותו לכל מקום. מספיק להזכיר את שמו של ליברמן בסביבתו של ויז'ניצר, כדי שלחלוחית של התרגשות וסומק קל יצוצו בעיניו ובפרצופו. האיש מאוהב.
כשליברמן היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה הוא קרא לויז'ניצר והודיע לו חגיגית שהמהפכה מתחילה. הולכים להפריט את מינהל מקרקעי ישראל. איווט היה אז תמים, יחסית, וחשב שיוכל לפצוח בסדרת רפורמות ענקית במשק. במינהל, שאותו ראה כמקור כל צרותיה של המדינה, הייתה לו תוכנית סדורה: לסגור, ומיד לפתוח כחברה ממשלתית חדשה, גמישה ויעילה עם מנכ"ל חזק - ויז'ניצר.
אבל המציאות הייתה אחרת. הבירוקרטיה חנקה את כל המיזמים האלה, הקדנציה הראשונה של נתניהו כראש ממשלה הייתה כאוטית, וליברמן התפטר. אחרי כמה שנים, כשר תחבורה, הוא קרא שוב לויז'ניצר: אתה זוכר את התוכנית שהייתה לנו במינהל? כן, ענה ויז'ניצר. אז אנחנו הולכים לעשות אותה במע"צ.
וכך היה. "היו המון ספקות", אומר ויז'ניצר, "אבל הצלחנו. כל מיני עייצעס גיבערים (נותני עצות) שיושבים על הגדר חיכו לנפילה שלי, וגם ניסו לייצר אותה, אבל לא נפלתי. אני ילד רוסי שבא מהגולה, ממקום שבו כל ילד רוסי חייב ללמוד לנגן על פסנתר ולהיות גדול וחזק כדי להחזיר מכות. מקום שבו המשטרה עוצרת אותך ומכה אותך מכות רצח, עם סדין רטוב ומקל גומי, אחר כך אתה משתין דם שבועיים.
"אבא שלי אמר לי תמיד שאם ירביצו לי, אני חייב להרביץ חזרה, אחרת אין לי מה לחזור הביתה. אז הרבצתי חזרה. וניגנתי על גיטרה וסקסופון. ככה זה אצלנו ברוסיה, ילד יהודי חייב לנגן על משהו, לשחק שחמט ולהיות טוב במכות. וגיליתי את הציונות וגם את האנטישמיות.
"ולכן, בכל פעם שאני נתקל בבעיות עדתיות כאן, בין מרוקאים לרוסים, אשכנזים וספרדים, אני צוחק. מי שלא קיבל פתק שהחברים שלו זרקו לו בבית הספר ועליו כתוב שנרצח את כל היהודים, לא יודע מה זה שנאה אמיתית".
הדרך של ויז'ניצר הייתה מרתקת. הוא למד בטכניון בקווקז (היה חייב ללמוד שם, כיהודי), אחר כך המשיך בקייב, אחר כך עלה ארצה ועשה תואר בהנדסה בטכניון. הלך עם ליברמן לליכוד, נתן וחטף מכות, תוך כדי לימודים.
כסף לא היה. "גם אוליגרכים עוד לא היו", צוחק ויז'ניצר. "הייתי אוכל רק במנזה, כי היה זול. עבדתי כסטודנט בחופש בצומת פרקר בסיני, ואחר כך באבו-רודז, במדידות. הייתי עוזר מודד. שם למדתי איך אפשר לגנוב. בגבהים, בעומק של בורות, בחפירות, צריך רק ללחוץ קצת יותר עם הרגל על מכשיר המדידה, ומרוויחים עשרה ס"מ. כשמכפילים את זה בשטח, מקבלים מיליונים. אחר כך, כשהגעתי למה שהגעתי, ידעתי מה לעשות".
אחרי שקיבל את ההסמכה היה ויז'ניצר מהנדס ביצוע באשטרום, שירת בצבא, היה שכיר במשרד הנדסה פרטי, היה שלוש שנים מהנדס ראשי בחברה ממשלתית וניהל 12 שנה משרד לעבודות הנדסה בבעלותו. אחר כך היה סמנכ"ל תפעול בחברה ממשלתית, משם מונה לתפקיד ראש מנהל הביוב הארצי (אצל ליברמן, כשר תשתיות) ומשם הגיע למע?צ.
הוא בן 57, נשוי ואב לשלושה, איש משפחה מסור, שעוד לא התפנה "לעשות לביתו". הוא בטוח שרודפים את אביגדור ליברמן ומשוכנע שייצא מזה, יש לו בעיות סוכר ולחץ דם, הוא מאלה שלוקחים ללב וגם לריאות ולכל מה שאפשר.
אחרי שליברמן עזב את המשרד והגיע שאול מופז, ויז'ניצר החליט להתנהג אחרת. בנסיבות כאלו, מנכ"לים שהגיעו עם השר הקודם מתחילים במסע חנופה אינסופי סביב השר החדש, כדי להמשיך לאחוז בתפקיד. ויז'ניצר בא למופז ואמר לו מילים פשוטות: 'אני איש של איווט. הוא מינה אותי. אני אשאר תמיד איש של איווט. אם אתה רומז לי, אני לוקח את הדברים והולך עכשיו בלי בעיות. זו זכותך. אם אתה משאיר אותי, אתה תהיה מרוצה ממני'.
מופז, איש מחוספס בעצמו, אהב את זה. הוא השאיר את ויז'ניצר ונהנה מכל רגע. הביקורת על ביצועיו בחברה הלאומית לדרכים על הליך ההפרטה ועל המהפכה שעברה על החברה הזאת טובה. אפילו מבקר המדינה, בשיחות פרטיות, מביע התפעלות מויז'ניצר. יש עדיין כשלים ומחדלים, אבל הם נקודתיים. מבחינה אסטרטגית, המהלך היה מוצלח וסתם הרבה פיות. עכשיו ויז'ניצר נפרד, בקול חנוק ובהיסוס, ונערך למהלך הבא במקורות.
ומה אחר כך? קודם כל שנהיה בריאים, הוא אומר, וחוץ מזה הגיע הזמן שאני אלך לעשות קצת כסף. אלא אם כן, כמובן, ליברמן יהיה בינתיים ראש ממשלה, והוא ייקרא אל הדגל. או שתוטל עליו משימה מהסוג שהוא אוהב. כמו מה? "כמו טיפול נקודתי במשהו, כמו ניקוי הנגב, כמו העברת כל התשתיות הלאומיות מתחת לאדמה". הוא אוהב אתגרים, ויז'ניצר. אתגרים, ואת ליברמן.
אקו"ם