עבודה ערבית שחורה
יו"ר הועדה למדרוג, ד"ר יפעת בן חי-שגב, על הקשר בין "משפחת קוסבי" ל"עבודה ערבית" ועל חשיבות הסדרות הללו בטלוויזיה
התכנית של קוסבי לא היתה עוד סיטקום, היא מנתה לא פחות מ- 198 פרקים, ששודרו במשך שמונה שנים ברציפות עד 1992. למעשה היה זה הסיטקום הנצפה ביותר בתולדות הטלוויזיה האמריקאית.
ביל קוסבי, מיוצרי התכנית וכוכבה, הצהיר בראיון שנתן אז, כי עייף משחורים שלוהקו כסרסורים וכזונות, וכי הוא מאמין כי יוכל להעביר מסר לאומה האמריקאית, באמצעות משפחת קוסבי הנמרצת, ש'ילדים הם ילדים הם ילדים בכל מקום, בכל צבע'. קוסבי ותומכי התכנית טענו אז בתוקף, כי ההקסטבלים עוזרים להפיג סטריאוטיפים ישנים ולהעביר את הקהל לעבר תפיסה ריאליסטית יותר של שחורים.
כוונות לחוד, תוצאות לחוד, וביקורות לחוד. עם עלייתה לאוויר היוותה התכנית מטרה לחצי ביקורת נוקבים, על כך שאינה נוגעת בנושאים של גזע או בבעיות חברתיות בוערות, וכן שאינה 'שחורה' מספיק, באיצטלה שזו קומדיה ולא דרמה. משפחת הקסטבל, נטען, אינה מהווה דוגמא מייצגת של רוב השחורים באמריקה, ולכן, בשעה שהמערכת החברתית באמריקה רחוקה מלהיות שוויונית, הרבה שחורים מתפתים להאמין שהיא כזו דרך דמויות ההקסטבלים שמהר מאד הפכו לגיבורי תרבות.
התכנית של קוסבי, לפי המבקרים דאז, פועלת בשירות שיח החלום האמריקאי, לפיו 'כל אחד יכול לעשות זאת'. התיזה הזו אף זכתה לאישוש במחקר קהל רחב היקף, שבוצע ב- 1992 וכלל צופים שחורים ולבנים כאחד. החוקרים, ג'אלי ולואיס, הציגו ממצאים המוכיחים כי שחורים ולבנים כאחד לכודים באמונות התרבותיות שלהם, בטענה שההצלחה של משפ' הקסטבל מעידה שאין דעות קדומות ביחס לגזע בארה"ב, אפילו בשעה שהניסיון האישי שלהם והתגובות במחקר מעידות בדיוק על ההיפך. בתרבות בה לבנים מכחישים את קיומו של היעדר שיוויון הזדמנויות של אמת, התוצאות הפוליטיות של קבלה זו עבור השחורים הן הרסניות, טענו החוקרים. בויכוח הזה כולם צדקו.
התכנית ששודרה בברודקאסט
'עידן קוסבי' בטלוויזיה הוא מונח אקדמי שנעשה בו שימוש לסיווג תולדות ייצוג השחורים בתרבות האמריקאית. יהיה זה פשטני ורשלני מדי לטעון כי אותו עידן אחראי ישירות למהפיכה שבבחירת נשיא שחור. סוגיות של השפעת התקשורת הן מורכבות מדי, שלא לומר חמקמקות. עם זאת אין ספק כי התכנית יצרה עידן אחר, חדש, בתרבות הפופולארית, אשר איפשר בתור התחלה לדמיין רופא שחור, אחר כך נשיא שחור בסדרה "24" ולבסוף, גם להוציא את הדימוי מן הכח אל הפועל.
הדוגמא האמריקאית יכולה וצריכה ללמד אותנו, ראשית, על כוחה של הטלוויזיה, שגם בעידן של התלכדות המסכים, אינה מתערער, ובעיקר, שאין לוותר ואין להקל ראש בסדרות כגון 'עבודה ערבית'.
הרטוריקה של הביקורת על הסדרה מזכירה את הביקורות שנמתחו אז על קוסבי לפני למעלה מעשרים שנה, להבדיל אלף הבדלות. המבקרים אכן צודקים, סייד קשוע לא הולך עד הסוף, אמג'ד אינו מייצג את רוב הערבים, שכידוע לנו אינם נהנים ממקלחות חמימות וקולחות על בסיס של קבע, ודמותו אכן עובדת בשירות הקומדיה לנטרול של בעיות חברתיות. הכל נכון, אבל מי כן הולך עד הסוף בטלוויזיה מסחרית? למה דורשים מסייד קשוע את מה שלא דורשים למשל מארז טל?
למרות זאת, יש בהשוואה כדי להצביע על החשיבות שבהענקת נראות למיעוטים פוליטיים על מסך הטלוויזיה. אם יש איזושהי הצדקה לרגולציה בעידן של 'קץ הרגולציות' היא בעידודן של סדרות כגון, 'מעורב ירושלמי', 'מרחק נגיעה', 'סרוגים' ו'עבודה ערבית', שמאפשרים לצופה לראות ערבים, דתיים, נשים ומזרחיים כבני אדם.
דמויות ערביות שזוכות לאהדה לא למרות הלאום שלהן, אלא דוקא בגללו, הן משב רוח מרענן במציאות בה נשללות זכויותיה הפרלמנטריות של חברת הכנסת חנין זועבי, וסבאר קאשור מורשע באונס. אין חולק, שני המקרים הללו מייצגים כל אחד בתחומו, התנהגות ערכית פסולה הראויה לכל גינוי, רק דימויים סטריאוטיפים ודעות קדומות מנעו את מיצוי הדין עימן בדרך נאותה וראויה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם