עשור חדש, שנה חדשה
השבוע התארחתי בתוכנית של אריה מליניאק, ונשאלתי על התמודדות עם שכול. כך התאפשר לי לסכם שנים של התמודדות עם הכאב
השאלה איפשרה לי לסכם, קודם כל לעצמי, ומאד בקצרה גם בשידור, שני עשורים ושבועיים של התמודדות, שנה ויומיים של התמודדות אחרת. עצירה לצורך התבוננות פנימית היא מנהג שסיגלתי לעצמי לאורך השנים, מנהג שאיפשר לי כל פעם מחדש לבחון את מסעותי בחיים.
השבוע הזה הביא איתו תחושה של התחלה חדשה, של הכרה נוספת בעוצמתה וחוכמתה של האנושיות העומדת בבסיסה של ההלכה היהודית לגבי דיני אבלות. סיומה של שנת האבל מסמן נקודת מפנה לא רק במנהגים, אלא גם בתחושות הפנימיות.
בניגוד למיתוס החברתי שנבנה על בסיס תיאוריות פסיכולוגיות שהיו נפוצות בעבר, ומעולם לא הוכחו אמפירית, של מספר שלבי אבל בעקבותיהם "חוזרים לחיים", היום ברור כי ישנם מספר תהליכי התמודדות כמספר האנשים החווים אובדן, ישנם לפחות שני מסלולים בהם פוסעים המתמודדים, וכבר אין הגדרות חד משמעיות מתי נכון לעבד את האובדן. בנוסף, נוסף החוסן כמרכיב מהותי בתהליך. חשיבות ההבנה של התיאוריה אינה השתעשעות אינטלקטואלית לשמה, ואין היא מפחיתה את כאב האובדן או את הגעגועים למי שכבר לא איתנו בגופו.
המשמעות שלה היא באותו מפגש בין האדם לבין החברה, בין מה שהוא עובר לבין מה שהחברה סביבו משדרת לו שהוא "צריך" לעבור. המפגש הזה יוצר במקרים רבים פער, אשר בעצמו פוגע בדימוי העצמי, בתחושת הערך ובתחושת השלמות של האדם. אדם החש שהתהליך הפנימי שלו לא "מסתדר" עם מה שהוא תופס כתהליך "נכון", חש מאד בודד, מאד לבד, בדיוק במקום בו לתמיכה החברתית ערך עצום בתהליך.
פרופסור שמשון רובין מאוניברסיטת חיפה פיתח את המודל הדו-מסלולי לשכול. הוא הציע גישה להבנת תגובה לאובדן לאורך זמן, המתייחסת הן לשינויים הדרמטיים בהתנהגות, בתפקוד ובאישיות (מסלול אחד), והן לתהליך הפנימי, העמוק, של הפרידה מהנפטר כאדם חי תוך כדי שימור הקשר הפנימי עימו (מסלול שני). מערכת היחסים עם הנפטר יכולה להימשך גם לאורך כל חייו של הנשאר.
כל אדם מגיב אחרת, בדרכו שלו, על אובדן, וכל דרך היא לגיטימית ו"בסדר". השוני בין בני אדם בא לידי ביטוי גם בתהליך האבל והשכול שעובר כל אחד. במהלך השנים עלה הרהור לגבי חשיבות הצורך לעבד את האבל מיד בתחילת התהליך כדי לאפשר המשך חיים. אני למדתי על בשרי במהלך השנים האלה כי מנגנוני ההגנה שלי כנראה הרבה יותר חכמים ממני. כל תקופה התמודדתי עם מה שיכולתי להכיל, עם מה שיכולתי לחוות, להרגיש, להבין. כוחות החיים חזקים, מנחים ומכוונים, אם אנחנו מאפשרים להם לסייע בתהליך.
ובתוך הכאוס יש גם בחירה. זו אולי הנקודה החשובה ביותר שחשוב היה לי להעביר גם בשידור,
עם היותן של תחושות אלה חלק מהתהליך, המילים בהן אנו משתמשים מעצבות את המציאות שלנו. כאשר אדם אומר "חיי נהרסו", הוא כבר בדרך לשם...בעיני אין ספק כי אחרי אובדן פתאומי, טראומטי, של אדם צעיר, החיים משתנים. הם לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו, אבל הם יכולים להיות, יכולים להיות חיים אחרים. ההכרה כי יש אור בקצה המנהרה, ההכרה שיש משמעות ייחודית לחיים של כל אדם, איפשרה לי למצוא משמעות לחיי, משמעות אחרת בכל תקופה.
הוקרת התודה על כל יום שאני כאן מאפשרת לי לראות גם את היופי שבעולם, לחוש את האהבה, ליהנות מפרח יפה, מציוץ הציפורים בגינה, מחברים טובים, ומעל לכל מהמשפחה שלי, שאני כל כך אוהבת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם