הרומן שלי עם הטוקבקים
מי הגיע למשטרה בעקבות כתיבת טוקבקים בדויים תחת שמי, למה כתבו עלי במדור הקודם שאני "מניאקית" והאם הכלי הזה בכלל תורם לשיח?
גיליתי אותם ביוני בשנה שעברה, כאשר רציתי להוסיף לאתר שלי עמוד על רמי, בעלי שנפל באסון צאלים א', ביולי 1990. רציתי להוסיף עמוד שמח, על החיים שלו, לא על מותו. רציתי לשים תמונות של אדם מחייך, אוהב, יוצר. תמונות עם הילדים, תמונות מטיולים. רציתי לספר על חיים מלאי משמעות, יחד עם זאת, קצרים. קצרים מדי.
החלטתי בכל זאת לאזכר את אסון צאלים א', דרך קישור לעמוד או אתר שכבר כתב על הנושא. חיפשתי בגוגל, ומצאתי עשרות טוקבקים בשמי. שם הכותב היה אילה כץ. בתוכן ההודעה היה ציטוט שלי, שנאמר או נכתב בעיתון בהקשר האסון או המשפט. אחרי הציטוט הופיעה החתימה: אילה כץ, אלמנתו של רס"ר רמי כץ ז"ל, נפל באסון צאלים א'.
המגיבים האחרים בחלק מהכתבות האלה היו הורים שכולים, אשר בניהם נפלו בתאונות אימונים או בתאונות אחרות בצבא. אחת מהן כבר נפטרה, אחרים לא בארץ. באחד האתרים אפשר היה לראות את כתובת ה IP של הכותב. כן, זו הייתה אותה כתובת בכל התגובות.
אדם אחד נטל לעצמו את הזכות להשתמש באנשים אחרים להבעת דעותיו, להציג אחרים כאילו הם לא פסקו מלעסוק במוות של אדם אהוב על ידי כתיבת טוקבקים – גם כאשר מה שנאמר במקור כלל לא היה קשור לכתבה אחריה נכתב הטוקבק, גם כאשר הייתה פגיעה בכבוד משפחתם ובכבודם של חללי צה"ל כאשר הכתיבה הזו נשלחה לאתרי הזיכרון לחללים.
ראיתי את כל הטוקבקים האלה והרגשתי מכה בבטן. תערובת של כעס, עלבון, וחוסר אונים היכתה בי. ניר הציע לי ללכת למשטרה. אני העדפתי לפנות לאתרים ולבקש להסיר את הטוקבקים. אחד האתרים הסכים, האתר של הארץ התעלם מהפנייה.
בסוף קיץ 2009 שאלו אותי אנשים אם השתגעתי לגמרי. למה? שאלתי, ואז סיפרו לי ש"כתבתי" טוקבקים בזמן השבעה על ניר, בני. הפעם תחושות הכעס והעלבון היו חזקות הרבה יותר. אבל תחושת חוסר האונים כבר לא הייתה שם. היה לי ברור באותו רגע מה לעשות. פניתי למשטרה, בעזרת ידיד טוב, עורך
מאז למדתי עוד כמה דברים על טוקבקים מממומנים, וגם על אנשים הכותבים כמויות עצומות של טוקבקים על כל כתבה, כל פעם בשם אחר, כאילו כדי לחזק את המסר שלהם. "הכותבת אכזרית ומנייקית" כתב לי מישהו בשבוע שעבר כאשר ביקשתי קצת חמלה, קצת פחות חטטנות ומציצנות, קצת מרחב למשפחה של קורבן פשע, כל פשע.
ביקשתי שיינתן למשפחה זמן להתאבל, לפני שמעלים לתקשורת סניגורים ואנשי משטרה לדיון בפרטי האירוע או בפרטי האנשים המעורבים. "תחזרי לשורה ותשתקי" כתב אחר. אני תוהה מה הם קראו, אם הם קראו את מה שכתבתי, או שמא מה שכתבתי פשוט איפשר להם להוציא משהו משל עצמם, בלי קשר לכתוב.
אני קוראת טוקבקים (תחביב מוזר) על כל מיני כתבות, רואה את הטוב שבאדם שיוצא, ואת הרוע והתוקפנות שמגיחים מכל פינה. אמירות לא מבוססות המוצגות כאמת, תקיפה ברוטלית של הכותבים, של הדיעות. כאילו בשם חופש הביטוי אנשים הפכו ל"מכונות של דעות", מכונות שמוכנות לדרוס הכל כדי להוכיח משהו, לא תמיד מובן. האם זה חופש ביטוי אמיתי? האם כאן באמת צומח שיח, מתאפשר דיאלוג? האם דרך פגיעה, השפלה או עלבון מישהו מכם יצליח לשכנע?
שנים עברו מאז אותו טוקבק ראשון שכתבתי, עברתי כמה תהליכים בחיים, בעיקר בזכות הלימודים בשלוחה הישראלית של אוניברסיטת לסלי, בזכות עוד כמה אנשים טובים שהיו איתי בדרך, תמכו ועזרו.
עדיין, עמוק בפנים מתקיים הקונפליקט בין הצורך להתבטא, להביע את רגשותיי, מחשבותיי ודעותיי בגלוי ובצורה ברורה, לבין ה"מה יגידו". מה יחשבו עלי, איך אנשים יגיבו...זה קיים אצל כל אחד מאיתנו.
היום חשוב לי להביע את דעתי, תמצא או לא תמצא הד בליבו של מישהו, תתקבל בהסכמה אצל חלק מהאנשים, ואצל חלק אחר בהתנגדות, תשפיע או לא...אבל שמי יהיה חתום על הדברים. אין לי כל כוונה להסתתר מאחורי כינוי או שם בדוי, ובטח לא לפגוע באדם אחר רק כי דעתו שונה משלי.
תמשיכו לכתוב חופשי, וכולי תקווה שרק תזכרו שיש שם אנשים, לא רק שמות של כותבים או שמות של אנשים שכתבו עליהם. כולי תקווה שתזכרו שהדעה שלכם היא על אנשים – לא על נושאים מופשטים, וכשאתם משתלחים במישהו, הוא גם אדם, בדיוק כמוכם, וגם הוא לפעמים נפגע. יש משהו שמצדיק את זה? לי התשובה ברורה.
ואל תשכחו לראות הערב את סרטו המרגש של אסי עזר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם