מבאר שבע לתל אביב: סיפור אירועי הגאווה הראשונים בחיי
היום מתקיים מצעד הגאווה בת"א. פעם ראשונה שלי, ושוב מתערבל הכל בפנים: תערובת של עצב וכאב, של געגועים לניר, שכל כך אהב את המצעד הזה. השנה יצעדו רבים אחרים, יחגגו את דרכם לשוויון זכויות, את שונותם, את עצם קיומם. יחגגו את החיים – ויזכרו את המתים, הפצועים ושאר הנפגעים מהרצח
בדשא היו פזורים דגלי גאווה, דוכני הסברה, מתנדבים צעירים חולקים מידע על ארגון הנוער, על קווי הקשב של הקהילה, על ארגונים נוספים העומדים לרשות הנוער וההורים. יעל ובתיה עמדו בדוכן תהל"ה, ארגון לתמיכה בהורים שילדיהם יצאו מהארון, ארגון אשר אנשיו ביקשו ממני להצטרף אליו כיו"ר לאחר הרצח של ניר.
אני בתפקיד כבר חצי שנה, מנסה ללמוד מהר, להפנים איך אפשר לבצע כל כך הרבה בכל כך מעט כסף. הרבה אנשים מהקהילה עוזרים לנו בהתנדבות בתחומי הפעילות השונים, הרבה הורים מתנדבים מנחים קבוצות להורים, מפעילים פרוייקטים שונים, מעמידים עצמם לרשות הנוער, יוצאים להרצאות בארגונים שונים, ולא נחים כל עוד הם מוצאים עוד מישהו לסייע לו, עוד מישהו להיות עבורו אוזן קשבת.
בכל מפגש של הורים עם אנשי הקהילה אני מרגישה אהבה גדולה מכל הכיוונים. חלק מבני הנוער, חלק מהמבוגרים יותר בקהילה חוו דחייה במקום הכי כואב – בבית. נוכחות של הורים במרחב של הקהילה נחווית עבורם לעתים כסוג של תיקון. נוכחות של הורים נותנת להם מענה על צורך לשוחח עם מבוגרים, ומתנדבי תהל"ה מספקים להם מענה, מתפללים תוך כדי שתהיה יותר קבלה ופחות צורך בהם. כמעט בכל מפגש אני שומעת על השפעת הרצח בבר נוער על הורים, על הנוער, על אחרים, והבטן מתהפכת לי כל פעם מחדש, הכדור ננעץ בלב כל פעם מחדש.
יחד עם זאת, עולות גם דמעות של התרגשות בכל הזדמנות כזו. משהו בתוכי יודע שאם ניר היה יודע בכמה אנשים נגע, לא רק בחייו אלא גם במותו, מן הסתם היה ממשיך להרגיש את תחושת השליחות שחש גם בחייו. שליחות שמשמעותה העצמת נוער, חינוך נוער ליזמות, חינוך נוער למנהיגות. הרצח הארור הזה השפיע על רבים, העצים את המוטיבציה של רבים לפעול למיגור ההומופוביה, למיגור הלסבופוביה, הביפוביה והטרנספוביה.
אני מסתובבת בין הצעירים הגודשים את מרכז הנוער בבאר שבע. קורין אלאל מרגשת את כולם, צעירים כמבוגרים, מקפיצה רבים. בשלב מסויים אני מתחילה להעריץ את האנרגיות האלה, את הכוח לשיר ולקפץ על הבמה בחום הזה. הלוואי ולי היו כוחות כאלה, אני מהרהרת לעצמי. מתוך ההתבוננות בנוער, עולה בי ההתרגשות למראה דגלי הגאווה מסביב, מתעצמת תחושה של היסטוריה מקומית.
לפתע מפלחת את ראשי מחשבה "מה אני עושה כאן בכלל. ניר היה צריך להיות כאן, לא אני". אבל ניר לא יכול להיות כאן, ואולי אם לא היה הרצח ההוא, האירוע הזה לא היה מתרחש כלל, והכל מתערבל בתוכי, מציף כאב וגעגוע, מציף את החיוך של ניר, את האהבה שלו לכל העולם. קוראים לי לבמה, לנאום. לא מתחברת למילה הזאת "נאום". אני עולה לבמה לדבר. מרגיש לי יותר נוח ככה.
את המחברת בה כתבתי את המילים שתכננתי לומר על הבמה אני משאירה בתרמיל. מחליטה לתת להתרגשות לדבר, ללב להשמיע את מה שיש לו לומר, ולהשאיר את המילים היפות במחברת. אני מספרת על דבריו של יו"ר הכנסת, מתוודה בפניהם על כך שאילו
חשבתי שהקבלה בבית, בחיק המשפחה, של ניר, של בן הזוג, של החברים, לא רק מספיקה, אלא מעידה על כך שאני "ממש בסדר". רק אחרי הרצח קלטתי את המקום, את החשיבות הזאת של הורים שבאים ואומרים לאנשי הקהילה הגאה "אנחנו כאן". במחשבה נוספת, בשיחות עם הורים בתהל"ה, הבנתי כי לנוכחות ההורים במרחב של הקהילה יש משמעות חזקה נוספת, והיא האמירה הברורה לחברה הישראלית כולה "אנחנו כאן עם ילדינו".
אנחנו כאן כי אכפת לנו מאיכות חייהם של ילדינו. אנחנו כאן כי אנחנו מאמינים שאין להם בחירה לגבי נטייתם המינית או זהותם המגדרית. אנחנו כאן כי אנחנו מאמינים שהבחירה יחידה שלהם היא אם לחיות עם האמת שלהם או לא. אנחנו כאן כי אנחנו מאמינים שמגיעות להם זכויות שוות לכל אזרח ישראלי אחר, שהחוק חייב להכיר בהם, באהבתם, בזוגיותם, בזכות שלהם להיות הורים.
אחר כך דיברתי עם כמה חבר'ה צעירים ברחוב. כמה תל אביבים רצו יותר ניראות ברחוב. כמה צעירים מקומיים היו עם אושר בעיניים. אירוע הגאווה בעיר שלהם איפשר להם לראשונה להיות מי שהם, לשאת את הדגל שלהם ברחוב שלהם. לראשונה היה להם מקום בעיר שלהם. לראשונה איפשרו להם פשוט להיות, לחוש שייכים למשהו גדול מהם, להיות שותפים לאירוע שהכיר בהם ובמי שהם.
גם בעיני עלו דמעות למראה חבורה של בני נוער חביבים, מתרגשים, שלא כל יום מזדמן להם להרגיש כל כך בבית, בעיר שלהם. יחד עם ההתרגשות עבר בי גל גדול של עצב. במוצאי שבת נסעתי לתל אביב. אירוע פתיחת שבוע הגאווה בתל אביב. גם שם אפשר היה לחוש התרגשות, אבל מסוג קצת אחר. להם זו לא פעם ראשונה. אבל זו פעם ראשונה אחרי הרצח.
גם כאן מתערבלות אצלי תחושות, רגשות ומחשבות. גם כאן פתאום אני לא מבינה מה אני עושה כאן, למה לא ניר. קוראים לי לבמה, וגם כאן אני בלי נייר. אני יודעת מה אני רוצה לומר. אני רוצה לוודא שיזכרו את הרצח. שיאפשרו לעצמם לכאוב את הרצח, שיאפשרו לעצמם לכאוב את מה שכל אחד מהם עבר באופן אישי, בחייו שלו, לאורך הדרך, עם ההתמודדות.
במקביל אני רוצה שכולנו נבין שחייבים להגיב על כל גילוי של הומופוביה, שחשוב להמשיך לפעול בהתמדה ובנחישות לשינוי עמדות בחברה כולה לכיוון של חופש בחירה, סובלנות וחיים מתוך כבוד הדדי. גם אם לא מסכימים עם דרכו של האחר, עם התנהלותו של האחר, עם ערכיו של האחר. רציתי לומר שחשוב להבין שהדרך קדימה היא דיאלוג, בתוך הקהילה ומחוצה לה. ואולי הכי רציתי שידעו שאפשר לזכור ולכאוב, ויחד עם זאת – לחגוג את החיים.
מחר מצעד הגאווה בתל אביב. פעם ראשונה שלי. ושוב מתערבל הכל בפנים, ושוב תערובת של עצב וכאב, של געגועים לניר, שכל כך אהב את המצעד הזה, שמח ללכת אליו וחזר עם סיפורים, חוויות, תמונות, מזכרות והרבה שמחה. השנה הוא לא יצעד. השנה יצעדו רבים אחרים, יחגגו את דרכם לשוויון זכויות, יחגגו את שונותם, יחגגו את עצם קיומם, יחגגו את החיים – ויזכרו את המתים, הפצועים ושאר הנפגעים מאירוע הרצח בבר-נוער. גם עם משאיות הרקדנים...
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם