על חיים וחיילים
"החיים זה מה שקורה כאשר אתה עסוק בתכנון תוכניות אחרות" אמר פעם ג'ון לנון. ליבי עם משפחתו של החייל שנפל בתאונת האימונים
אני מחייכת אולי כי לא בא לי לבכות על השיח השטחי של תרבות הטוקבקים. הכל שחור או לבן. כל אחד חייב לצאת צודק, גם אם השפה פוגעת. למה לא? יש אדם מעבר למילים הכתובות? אדם כזה עם רגשות או משהו? כנראה זה חלק לא ממש רלוונטי בקיומנו המקוון.
הפסיכולוגיה של הרשת מרתקת, מעלה סוגיות חשובות על התנהגותו של האדם היושב לבדו מול מחשב ומנהל שיח עם עצמו ועם העולם. האנונימיות מאפשרת לכל אחד מאיתנו להתחבר לכל מיני חלקים בעצמו שאינם גלויים בפני אחרים, לעתים גם לא בפניו שלו, בחייו הרגילים, הלא מקוונים. תיזה שלמה כתבתי על זה, ואולי אביא גם לכאן כמה רעיונות מרכזיים, אני חושבת לעצמי, ותוהה אם עכשיו זה הזמן עם כל מה שקורה כאן מסביב.
סביבי הכל שקט, ואני שומעת את הציפורים בחוץ, מנהלות שיחות עירניות. הכלבה שלי מגלה ציפור בקצה הרחוק של הדשא ומסתערת עליה מתוך אינסטינקטים קדומים, בלי ללמוד ממאות הפעמים הקודמות שבכלל אין לה סיכוי מול הציפור. הרדיו פתוח במטבח, ואת המוזיקה השקטה קוטעות לפתע המילים "תאונת אימונים", ומייד אחריה "חייל נהרג", צה"ל עצר את האימונים, חוקר את השימוש באש חיה. הפטפטת בראש נעצרת ברגע, "מוח הזוחלים" שלי נכנס לפעולה מיידית, עוד לפני שאני בכלל קולטת מה קורה. הכל נעצר וכל מה שהיה אי פעם חוזר ומציף בעוצמה.
החיים עם הטראומה מקפיצים לי מחדש את ההלם, הכאב, האובדן. החיים עם העיבוד של הטראומה מחזירים אותי לכאן, למחשבה על המוות הבלתי נמנע שלי, של אחרים. החיים היום, כאן ועכשיו, מחזירים אותי לתחושה שהחיים זו מתנה עצומה שמוטל עלי לחיות מתוך תחושה של משמעות, שיש ערך לחיי החד פעמיים.
התחושה של הקיום, של החיים, מעירה בי שוב את ההערכה לייחודיות ולערך של כל אחד מאיתנו, לערך העצום בעיני שיש לחייו של כל אדם בעולמנו. "החיים זה מה שקורה לך כאשר אתה עסוק בתכנון תוכניות אחרות" אמר פעם גראוצ'ו מארקס ושר ג'ון לנון. עוד בחור צעיר שחייו נגמרו. עכשיו לא משנה למה, איך בדיוק זה קרה ומי יועמד לדין, מי יורשע, מי ייענש, אם בכלל. נשארה אהבה ונשאר כאב עצום של משפחה שאיבדה בן.
ובכל זאת אני חוזרת לדבריו של יו"ר הכנסת, אשר הצהיר על אהבתו לנשים, יחד עם אמונתו שכל קבוצה בחברה הישראלית זכאית לחיות, להתנהל ולנהוג על פי אמונותיה, ערכיה ומנהגיה, אך אל לה לכפות את אמונותיה, ערכיה ומנהגיה על קבוצות אחרות בחברה. ושוב התמימות שלי מרימה
למה אנחנו מבזבזים את מתנת החיים הנפלאה שניתנה לנו כדי לחפש את השוני ביננו ולא את המשותף? למה אנחנו מקבלים עוצמה (מדומה) ותחושה של כוח (הרסני למדי) משלילת חייו של האחר, ממאבק במישהו שחושב אחרת, שחי אחרת? למה אנחנו מייחסים ל"אחר" כוונות כאשר למעשה אין לנו מושג מה באמת מניע אותו, לעתים כאשר אין לנו מושג מה באמת מניע אותנו?
ולרגע אני לא שוללת את זכותו של כל אחד להגן על עצמו מול מי שמנסה לפגוע בו, את זכותו של כל אחד לעמוד על זכותו לחיות, להאמין, לפעול מתוך ערכיו שלו - כל עוד אינו פוגע באחר מתוך כוונה לפגוע, כל עוד אינו שולל את קיומו או דרכו של האחר.
ליבי עם משפחתו של החייל שנפל היום בתאונת האימונים, עם חיילי השייטת של חיל הים שעשו את המוטל עליהם בסיטואציה קשה, עם כל אלה שלובשים מדים ועושים לילות כימים כדי לאפשר לנו לחיות כאן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם