תקרית המשט: אל תסתמו לנו את הפה
בקשתם של אראל סג"ל וקלמן ליבסקינד, להצדיע לצה"ל ולשתוק, מחזירה אותנו לימים של משטרים אפלים וריכוזיים
גם אני כמעט ולא התאפקתי לקחת חלק במירמור. בתור מי ששירתה בעבר הלא רחוק כדוברת משלחת ישראל באו"ם, יצא לי לא פעם לעמוד בסיטואציות דומות, בהן ישראל נמצאת במרכזה של שערורייה בינלאומית קשה ומורכבת מאוד להסברה.
אך בכל הקלחת התקשורתית הזו, היה בכל זאת משהו בלתי צפוי. מתוך בליל המאמרים, הדעות והטורים – הפציע אתמול מאמרם המשותף של קלמן ליבסקינד ואראל סג"ל. לקח לי מעט זמן להתאושש ממנו אני מודה, אבל בסוף זה קרה.
לפני שאמשיך, אבקש להתוודות בשני דברים. האחד, איני מכירה את השניים. מלבד ראיון קצר שערך עימי מר סגל בתוכנית הרדיו שלו לפני מספר חודשים בנושא מצעד הגאווה, איני מכירה את האיש וגם את מר ליבסקינד לא היה לי מעולם העונג לפגוש. חרף זאת והעובדה כי אנו תופסים את המציאות הביטחונית-פוליטית באזורינו בשני קצוות מנוגדים, אני מעריכה את שני הכותבים כאנשי תבונה ודעת, עובדה שהעצימה עוד יותר את גודל ההפתעה שבקריאת הטור.
וידוי שני, היות שבעוד מספר שורות אני הולכת להיות מואשמת ב"שמאלנות ויפות נפש" במקרה הטוב, אגלה כאן מראש כי שירתי בצה"ל כקצינה בנח"ל ואף שירתי כאזרחית מספר שנים בשב"כ. עוד אגלה, כי חברים ואנשים שיקרים לי הם בוגרי הקומנדו הימי בצה"ל ואף משרתים שם במילואים ובקבע, ובן דודה של אימי, סא"ל יוסי קורקין ז"ל, נהרג באסון השייטת באנצרייה.
כל זאת לא מונע ממני לחשוב שמבצע ההשתלטות הזה היה מיותר, מסורבל ולקוי, ועוד יותר ממנו – מה שבא לאחריו.
ארומה של פחד
גם אם אנוע מתוך נקודת הנחה כי הכותרת הפאשיסטית שניתנה למאמרם של השניים ("תצדיעו ותשתקו") היא תעלול קופירייטרי של עריכה, עדיין עצם תוכנו ומהותו הוא עלבון לעולמם הטקסטואלי של השניים ושל הקוראים.
וכי מה רוצים מאתנו צמד המעודדים? האם יש מישהו במדינה שמטיל ספק באומץ ליבם של לוחמי השייטת במבצע הקלוקל הזה? איזה קשר יש לכך בכלל לדיון הציבורי בפרשה? אין חולק כי לוחמי הקומנדו ביצעו את שהוטל עליהם על הצד הטוב ביותר, כשפשטו על הספינות עם רובי צבע שלופים. האצבע המאשימה לרגע לא הופנתה אל הלוחמים, "אחינו גיבורי התהילה", אלא לאלו ששלחו אותם לשם וסיכנו בכך את חייהם, בהיעדר תכנון ומודיעין ממשי.
במאמרם, המעלה
האם זה הדבר היחיד שהציבור הישראלי צריך לעשות? לשבת בשקט, להצדיע לצבא ולחבק את מחדלי ממשלתנו, שעשתה לנו נזק בינלאומי עצום בתחום המדיני וההסברתי, פעלה באלימות ובחוסר מידתיות משווע וסיכנה את חיילינו שלנו לחינם?
בקשתם של סג"ל וליבסקינד, דורשת מאתנו להתמקד בשיר הלל לצה"ל ולהתעלם מהדברים החשובים באמת. עצם העלתה של דעתם על הכתב כמעין הצדעה עיוורת לצבא, מחזירה אותנו לימים של משטרים אפלים וריכוזיים בהם חופש הביטוי והביקורת כלפי השלטון אינם נחלת החברה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם