להצדיע לצה"ל על הטיפול במשט

התמונות מתקרית המשט לא ישכנעו את העולם הצבוע; אבל הן כן צריכות לשכנע כל אזרח ישראלי ציוני להצדיע ללוחמים הללו ולומר להם תודה

אראל סג''ל וקלמן ליבסקינד | 1/6/2010 8:46

עם שחר פשטו המומחים המשובטים על אולפני הטלוויזיה, פרשנים הסתערו על תחנות הרדיו, כל עמדת כתיבה אוישה בכותב חמור סבר בעל תובנות שונות ומשונות. מי נתן את ההוראה? איפה היה המודיעין הטקטי? למה לא פגעו במדחפים? כל פרשן באולפן הממוזג הפך רמטכ"ל.

אחת הבעיות עם כותבי טורים, כמונו למשל, זו הסכנה שאנו עלולים להשתעשע, ולו בטעות, ברעיון שיש לנו חשיבות מעבר לזמן שהקורא מחזיק את העיתון. אם למדנו משהו בשנים שלנו במקצוע זה שאתה יכול לכתוב מאות טורים, לחרוק שיניים בזעם קדוש ולנפנף בידיים בנחרצות - בסוף אתה גומר בפח מיחזור.

לעומת זאת, חיילי הקומנדו שסיכנו חייהם מול המון שביקש לעשות בהם שפטים הם הגיבורים האמיתיים של המציאות הישראלית הלא-פשוטה. אלו שבגופם ממש, ולא כדימוי, מגנים על ילדינו.

מה שראינו אתמול לא היה יכול לקרות לפני שנים. פעם, אחרי "מבצע יונתן", "סבנה", "אביב נעורים" ועוד רשימה ארוכה, צבא ההגנה לישראל היה ארגון שאזכור שמות יחידותיו המיוחדות הספיק כדי לייצר פיק ברכיים אצל האויב. את כושר ההרתעה הזה, צריך להודות, איבדנו. בחסות דרג מדיני רופס הפך צה"ל של השנים האחרונות - זה שבורח מגוש קטיף בגלל טרור, שמתנצל כל העת, שנלחם עם ידיים קשורות מאחור, שחושש לא להיראות טוב במלחמה בלבנון - לצבא שכבר איננו מפחיד כל כך. היום כבר אפשר לאחוז בחייליו, להכות אותם ולדקור אותם בסכינים.

אין צבא אחר כל כך מאופק

את המחיר של הגמגום הביטחוני הזה שלנו בשנים האחרונות שילמנו אתמול בקרב קטן ואנחנו עלולים לשלם בעתיד בקרבות אסטרטגיים הרבה יותר. ובכל זאת, ביום שאחרי, למרות הפיתוי להשית עצה, לבקר על המקלדת, לפרק את המבצע לגורמים בדיעבד - מומלץ לשתוק ולהצדיע ללוחמים ולמפקדים.

ב-97' באנצרייה, הלוחמים של היום היו ילדים. כשחיילי השייטת חילצו אז בגבורה את הפצועים ואת גופות חבריהם לנשק, שרו חיילי הקומנדו של היום "שלום כיתה א'". אבל הרוח, העוצמה, הנחישות והמוסריות מפעמת בהם כפי שפיעמה בקודמיהם. הלוחמים, חמושים ברובי צבע, גלשו על הכבל המתנדנד של המסוק,

ספגו מכות רצח - אך על פי פקודה לא ירו בנשק חם. רק כשכלו כל הקיצין והסכנה לחיים הייתה מוחשית פלוס, ניתנה ההוראה.

קשה לדמיין יחידת עלית של צבא אחר נוהגת באיפוק דומה נוכח לינץ' מתוזמן ומתוכנן. לא את הספצנאז הרוסי ולא את הכומתות הירוקות האמריקאיות. קל וחומר לא צבא ערבי כלשהו.

התמונות מההשתלטות על המרמרה לא ישכנעו את העולם הצבוע. אבל הן כן צריכות לשכנע כל אזרח ישראלי ציוני, בין אם בימין ובין אם בשמאל, להצדיע ללוחמים הללו ולומר להם תודה. תודה על מה שהם מוכנים לעשות כדי לאפשר לנו לשבת באולפן ולברבר את עצמנו למוות.