סיפורי מסעדות (או: מה זה משנה מי צודק אם כולם סובלים?)
היום פותחים את כביש 443 ואני נזכרת בילד בן 5 שפגשתי לפני כמה שנים עם חור במצח מאבן שניפצה חלון מכונית בה נסע בכביש בחזרה מירושלים. באותה מידה אני נזכרת בעצב על הסבל שקיים גם בצד השני. אני חושבת על כולנו, בכל הצדדים של הגדר, שרוצים עולם טוב יותר ולא יודעים איך להגיע אליו
את העבודה הזו אני חייבת לתרגם ולהעלות לאתר שלי, החלטתי, וחיפשתי את הכותבת. מצאתי את כתובת המייל שלה בפינה נידחת ברשת, התגברתי על הביישנות הטבעית שלי וכתבתי לה. זו הייתה תחילתה של ידידות מקוונת נפלאה. כאשר היינו בניו יורק דבי ובעלה הזמינו אותנו למפגש, והילדים תהו איך אני לא מפחדת להיפגש עם אנשים שהכרתי דרך האינטרנט.
האמת, צודקים. אבל משהו בידידות שנוצרה דרך מיילים ארוכים, בשיתופים על חוויות, שמחות ועצב, איפשרו לי להחליט שזה בסדר. בכל מקרה לא הייתי לבד, ונפגשנו במסעדה הומת אדם. המפגש היה מרגש והשיחה קלחה בכייף. עכשיו הם הגיעו לארץ ושוב נפגשנו. הם סיפרו לנו על הטיולים, על מה שהם רואים, על החוויות שלהם בארץ לא מוכרת, ולפתע גם אני יכולתי להסתכל בעיניים אחרות.
דבי ראתה את ההבדל העצום בין מה שהיא זכרה שהיה כאן, למה שיש עכשיו. "אתם נפלאים", היא אמרה, "הצלחתם ליצור כאן כל כך הרבה, לבנות ולפתח בדרך מופלאה מדינה שלא היה בה כל כך הרבה". בעלה היה מופתע ממה שראה כאן, ממה שחווה. ישראל נראית אחרת מקרוב, נראית אחרת מהדרך בה היא מוצגת בכלי התקשורת בארצות הברית.
גם האנשים כאן אחרים ממה שחשב. מחשבה על המובן מאליו עלתה בי. אנחנו חיים את היומיום, מתייחסים למה שיש כאן כאל מובן מאליו, מקטינים את מה שיש ומגדילים את מה שאין. אנחנו מקצינים לא פעם, מאשימים את כל מי שלא חושב כמונו בהאשמות לא ממש נחמדות.
כל אחד מאיתנו בטוח שאילו הוא היה מנהל את המדינה הכל היה נראה אחרת. כל אחד בטוח בדרך שלו, באמונה שלו, בערכים שלו (אם הוא עוצר לרגע לנסח אותם לעצמו) וכל אחד מאיתנו בטוח שכל האחרים טועים. פיתחנו לעצמנו תחביב לאומי של ראיית השלילי וחיפוש הצדק.
ולא שחסר מה לשפר, ולא שחסר מה לתקן. בטח שיש. אבל יש גם הרבה טוב, ויש גם עשייה ובניה ויצירה. ויש גם התפתחות לא ברורה מאליה של מדינה שבמידה רבה עדיין מעצבת את דרכה ומחפשת את עתידה, אולי גם את ההווה שלה. אם אני מסתכלת על המפגש עם דבי, כאן בירושלים, אני חושבת שהיא איפשרה לי לעשות מעין "זום אאוט". להתרחק לרגע, לצד צלחת עם דג נפלא, מאותה הסתכלות
המפגש השני היה עם קבוצה קטנה של אנשים שבאו מכמה מדינות בעולם. איכשהו זו שוב הייתה מסעדת דגים, הפעם בתל אביב. לא כולם הכירו לפני המפגש, אבל יחד עם האווירה הנעימה, האוכל הטעים והיין, שלא כולם שתו, קלחה השיחה. שיחה רגילה כזו, על מקומות בעולם, על חוויות אישיות מכל מיני מקומות ואירועים.
הרבה שאלות שאלו אותנו על החיים כאן, סיפרו על חיים במקומות אחרים. יהודים, נוצרים ומוסלמי אחד סביב השולחן, מדברים גם על דת, ועל היום החופשי השונה בכל מדינה על פי הדת המובילה בה. מדברים על דת ממקום של תיאור, של חוויה. מדברים על המשפחה ועל הילדים, ומגלים שוני יחד עם דמיון. אחרי עוד כוס היין, ועוד אחת שהמלצרית הצליחה בכשרון מיוחד לשפוך עלי, אני אומרת בקול רם שבסך הכל כולנו בני אדם.
"אילו אחווה כזו היתה בכל מקום, אילו ההכרה שכולנו שונים, ויחד עם זאת לכולנו רגשות, מחשבות, אמונות, משפחות, עיסוקים – העולם יכול היה להיות טוב יותר, נעים יותר". מרימה מבט ורואה כמה חיוכים מסכימים, יחד עם כמה חיוכים ציניים, ואמירה אחת בסגנון שהייתי שומעת פעם, בתקופת תנועת הנוער "אולי תתבגרי קצת ותביני שזה חלום".
אם פעם הקשבתי למבוגרים הריאליים והתבגרתי, עכשיו כבר לא בא לי. מתאים לי לחלום, מתאים לי לדבר את החלום שלי, מתאים לי לחיות את החלום שלי, ולמצוא בכל אחד את מה שמיוחד בו ואת הטוב שבו. גם אם הדעות שלו מצליחות ממש להרגיז אותי.
אני קוראת את מה שכבר כתבתי, ומחייכת לעצמי. מה לא ידעת תמיד שכולנו בני אדם, עם השוני? אני שואלת את עצמי. בטח שידעתי, אבל הרבה פעמים לא אמרתי את המילים האלה בקול רם, לא רציתי לשתף במחשבות האלה שלא מחפשות את הצדק, כי הוא לא רלוונטי. היה לי קשה לומר את המילים שלא מנסות להוכיח משהו, אולי כי גם קצת התביישתי.
היום פותחים את כביש 443, הדרך שלנו לירושלים. אני קצת מקנאת בחברים שלי שיש להם דעות נחרצות, שיודעים מה נכון ומה צודק, שיודעים בוודאות שצריך לפתוח, ואחרים, עם אותה רמת נחישות, שיודעים בוודאות שחייבים להשאיר סגור. אני מצליחה רק להיזכר בילד קטן בן 5 שפגשתי לפני כמה שנים במספרה במודיעין, ילד עם חור במצח מאבן שניפצה את חלון המכונית בה נסע בחזרה מירושלים על 443.
באותה מידה אני נזכרת בעצב במחסומי הבטון בכניסות לכפרים, באנשים מהכפרים בסביבה שהכרתי פעם, ועכשיו לא יכולים לנסוע בחופשיות, לא יכולים לעבוד, לא יכולים לממש חלום של מימון השכלה לילדיהם. אני לא יכולה להימנע מלחשוב על הפיגועים שהיו ועל אלה שנמנעו כי עשינו, כמדינה, את מה שהיה מוטל עלינו כדי להגן על עצמנו. אני חושבת על כולנו, בכל הצדדים של כל גדר, מוחשית או לא, שסובלים, שרוצים עולם טוב יותר, ולא תמיד יודעים מה הדרך האפקטיבית להגיע אליו, לא רואים את אלה מהצד האחר כבני אדם עם אותם חלומות, אולי גם לא רואים דרכים אחרות. ובסופו של יום שואלת את עצמי מה זה בכלל משנה מי צודק אם כולם מסביב סובלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם