מלמטה למעלה
ירוק, ורוד או אפור – הבית של ננה מתחיל לעלות
בשלהי הפרקים הקודמים הסתיימה הטמנת מערכת המיזוג של הבית ("קבור מזגן אלקטרה. השכב לידו מזגן טורנדו. פרוש עליהם שמיכת חשמל עבה... וגו..."), שמעליה נפרשה מערכת להטמנת מי גשמים: המים מגיעים מהמרזב אל שוחת ביקורת, שממנה משתפע צינור אל תוך חצץ, ושם מוחלף בצינור מחורר המשחרר את המים בתוך החצץ. בקצה מערכת ההטמנה הצינור שב ועולה בשיפוע חד לשוחת ביקורת, וממנה ממשיכים המים בצינור שרשורי אל בור חלחול. מעל החצץ פרושה שכבת הגנה (בד גיאוטכני) ומעליה אדמה. בהנחה שהמים בחצץ למדו בתיכון על העיקרון הקפילרי, הם יחלחלו אל עצי הבוסתן שיישתלו מעליהם.
לאחר סיום העבודות הנ"ל וקבלת המדליה המפורסמת של "האיגוד הישראלי לקבלני עפר" הניתנת לאלה המספקים פרנסה נכונה לחבריו, התפנינו למלאכה העיקרית של הקמת הרפסודה, קרי שכבת הבסיס שעליה יושב הבית ומורכבת מחמש שכבות, בעובי 20 ס"מ האחת, של מצעים. לעניינינו, "מצעים"
הבית של ננה בשטח של 170 מ"ר ויש בו פאטיו פנימי בשטח של כ-25 מ"ר נוספים. המצעים אמורים לחרוג משטח הבית בכ-60 ס"מ, ואפילו קצת יותר, כדי שתנועת האדמה "תקפל" את שוליהם, ולא את האזורים שמתחת לקירות. בסופו של דבר, ברפסודה יהיו כ-600 טון מצעים, כל כולם כשרים לפסח.
תהליך כבישת המצעים מהיר ואיטי כאחד. המשאיות מגיעות בזו אחר זו, פורקות את מטענן. בתוך שטח הרפסודה מתנייד בובקט זריז או שופל, שאמנם נראה כמו פיל אך המבנה שלו מאפשר לו תנועות גמישות ומפותלות מאד. הם מפזרים את החומר בשטח, וסביב עמודי צנרת סחרור האוויר. עמודים אלה מוגנים על ידי קרטונים גליליים, שבתוכם נמזג חול ים זך מחופי אלכסנדריה, והוא סופג את המהלומות האדירות של המכבש/ים שעובדים סביבו. אחרי יישור החול, מתחיל להדק אותו. התהליך די רועש.
קושי מיוחד במהלך הידוק המצעים היה השמירה על מיקום צינורות האוויר – שלא יקבלו סטייה כזו או אחרת, שתסיט אותם מהמיקום הסופי לו הם מיועדים (בתוך קיר כזה או אחר). התהליך המסויים הזה מגלם את האמירה הידועה של קיסינג'ר: "אנחנו עובדים מדוייק כדי שייצא בערך".
חלק מצנרת האינסטילציה בבית של ננה עובר מתחת לבית עצמו, בתוך הקו העליון של המצעים – המים מהמקלחות והכיורים (ביוב פרופר לא עובר מתחת לבית, עניין של תחושה). מיד לאחר סיום ההידוק המבוקר של המצעים נחפרו תעלות חדשות במצעים, הוטמנה הצנרת הזו, וכוסתה שוב בחול מהודק במים.
השלב הבא: איטום. ברוב הבתים החדשים – ובפרט בבתים בעלי מרתפים – מתבצע איטום מאסיבי בתוך שכבת הבטון של הרצפה. במקרה הבית של ננה, מומחי איטום שונים ייעצו לבצע איטום בין שכבת המצעים לבטון שמעליה, ולא ביריעות ביטומניות (זפת) אלא באמצעות "דלתא NB", יריעות פלסטיק בעלות מבנה ספציפי, המאפשר למים לעבור תחתן. אלו מחוברות באמצעות דבקים שונים.
השיטה הכי טובה להדביק את היריעות זו לזו, ואת הדבק מעליהן, היא ללכת עליהן עם גרביים, ולבצע את ההידוק עם כף הרגל, כך שהפקקים נכנסים אל החורים. ביום שבו הודבקו יריעות האיטום שרר בחבל מודיעין חום של כ-65 מעלות צלסיוס בצל. והפלסטיק, איך לומר, היה חם מאד. חלק ממבצעי ההדבקה סיימו את יום העבודה עם כוויות בכפות הרגליים.
כל פרט החורג מהמצעים אנכית כלפי מעלה מקבל טיפול ספציפי של יריעה קטנה ("שושנה"), העוטפת אותו ומודבקת אל הצינור מחד ואל היריעות מסביב מאידך.
מייד לאחר סיום פרישת יריעות האיטום והדבקתן הובאה למקום משאבת בטון, שיצקה על הכל שכבה דקה (כ-10 ס"מ) של בטון רזה. בטון זה, שלא מקבל זיון בברזל, הוא שכבת הבסיס שמעליה מניחים את רשתות היציקה של רצפת הבטון.
רצפת הבית של ננה היא מבטון. הכוונה היא לשכבת הבסיס, שבה שתולות הפלטות שמהן מיתמרים עמודי הפלדה של הבית, השכבה שמחזיקה את כל חלקי הבית האופקיים והאנכיים כיחידה אחת, שכבה מספיק כבדה כדי לייצר חיכוך – במובן ההנדסי של המילה – עם הרפסודה; בשונה מממ"ד, שכבה זו היא – מבחירה – האלמנט הכי לא ירוק בבית.
יציקת בטון לבית היא תהליך לא עדין. במקרה של הבית של ננה – כ-200 מ' יציקה כולל פאטיו פנימי – מדובר ב-47 קוב בטון. בבית קונבציונלי בשטח זה, תכולת הבטון בבית היא פי חמש (עבור הכלונסאות, הקורות והעמודים). וגם הריצפה הזאת אינה חובה. אבל זו טיבה של פשרה (במקרה זה: קונסטרוקטיבית, כדי לייצר מאסה קונסטרוקטיבית נכונה בין הקירות לבין הרפסודה).
לקראת סיום העבודה הלכתי הביתה. כבר כמעט היה חושך. בכל אופן, משפחה, ילדים. כשבאתי למחרת, במקום שבו עמדה משאבת הבטון, שפך הנהג שלה את כל העודפים שנותרו בצינור; אולי קוב בטון. סתם ככה, על האדמה. אז נכון שהוא פגוע מלחמת לבנון, ובכל זאת – ברברי זה ברברי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם