אינעל טיח
לקראת עבודות הגמר בילה הבית של ננה בחופשת לימודים קצרה. מסקנה: "טיח", למי שלא ידע, זו כותרת הגג של לימודי תואר במדעי בנה ביתך
בשעתו, אילוצים שונים הכתיבו שהבלוק הבסיסי בבית יהיה בלוק שטראבה ולא, למשל, בלוק 2 או 4 פתחים. מה שקרה, בכל הפינות שנסגרו עם בלוקים (ולא עמודים) נשארו פתחים שצריך לסגור בטיט לפני הטיח; מצד שני, הקיר המעוגל באזור פינת האוכל קיבל מראה פיסולי מעניין.
למעשה, זה לא קיר רגיל במובן זה שכל הבלוקים שלו הונחו ברדיוס מסויים, זה ליד זה (ולא, כרגיל,
לאחר התייעצות עם אשתו של כל העולם (הרי ממילא העולם מתייעץ עם אשתו, אז למה לא לגשת אליה ישר?), הוחלט לנסות ולשמור על הפיסוליות של הקיר הפנימי באמצעות ציפוי כל התפרים האנכיים ברשתות אינטרגלס וטיוח ידני של התעלות הפנימיות (אולי בעתיד ישובצו בחלק מהם גופי תאורה וכו'); ובחוץ לסגור את הקיר לגמרי, כי השארתו במצב הנוכחי היתה הופכת אותו לפגיע במיוחד למזג האוויר (חום, קור, גשם, וכו'). במקרה כזה, השכן יפסיד את החזות האסתטית שלו כפי שהיא היום, אבל יהיה קל לעטוף אותו בצמר סלעים, וגם הטיוח יהיה פשוט יחסית.
עיקרון בסיסי בבית של ננה מתווה הימנעות ככל האפשר משימוש במלט ונגזרותיו. ואמנם, פרט לריצפה, לבונקר (הממ"ד של המנדינג'ד), ויציקת מעקה הגג ו"כובעים" לשתי נישות הבולטות מתוואי הקירות הישרים, לא נעשה בבית של ננה שימוש במלט. אלא שעל סף שלב הטיח והאיטומים, עיקרון זה הועמד במבחן המציאות.
כזכור, כדי לבודד היטב את הבית הוא ייעטף בלוחות צמר סלעים, שמעליהם יימתחו רשתות אקספנדד (רשת רביץ מגולוונת), שיקובעו לקירות באמצעות גריד צפוף של ברגים+שייבות. כלומר, בשונה מבית רגיל, שבו הטיח מיושם ישירות על הבלוקים, כאן הוא מיושם על הרשת.
זה גם המקום לשיעור קצר בעברית. מסתבר, השכיל אותי טַיַח בשם אחמד אלטל, ש"טיח" זה שם של מקצוע, לא חומר. אז איך קוראים לחומר? תלוי איזה חומר.
ובכן, בסיסית, נהוג לטייח את הבית, פנים וחוץ, בשכבת בסיס דקה מאד, של חומר מוכן (או מיוצר במקום), שאוטמת את הבלוקים מפני חדירת רטיבות. שכבה זו עשויה, באופן בסיסי, מתערובות של חול, מלט, ותוספי אקריל או פולימרים, המקנים לתערובת חוזק, גמישות, ועמידות בפני רטיבות. על השכבה הזאת מוסיפים שכבה שאפשר לקרוא לה "טיט". בסיסית, שכבה זו יכולה להיות השכבה האחרונה (ביפן נוהגים לבצע עבודות טיח בטון כגמר מרהיב), ואפשר גם להוסיף לה שכבה נוספת, שליכטה, ליישור הקיר. גם שכבה זו יכולה להיות השכבה האחרונה, תלוי ההרכב המינרלי שלה. ויש גם אפשרות להוסיף צבע בסוף (יש עוד מאה אלף אפשרויות, ביניהן כל האפשרויות ששימשו את האנושות, בהצלחה רבה, לפני המצאת המלט והתוספים הפולימרים, הכוללות בין השאר חרסית, סיד ופוזולנה, אך קצרה היריעה).
במקרה הבית של ננה, התכנון היה להשתמש לציפוי החיצוני של הבית באותו חומר ששימש לייצור בלוקים, טיט ויציקות שונות, המבוסס על מייצב אקולוגי של אניוויי סולושנס (ולא מלט) בתוספת פיגמנטים לצבע, וכשכבת גמר למרוח אותו בדבק טפטים (צלולוזה). רק שבמקרה זה, השכבה הבסיסית צריכה לא רק להוות שכבת הגנה פנימית בפני חדירת רטיבות, אלא גם כשכבת הבסיס שעליה יושב הטיט, ולכן היא צריכה לאחוז מצויין את רשת האקספנדד (המקיפה את הציפוי הטרמי של הבית), כדי שתהיה, לאורך שנים, בסיס יציב לחומרי הגמר שיושבים עליה. נשמע מסובך? הכנו דוגמא.
ימים אחדים אחרי הכנת הדוגמא, היא עדיין נראתה יפה, אם כי נקישה עליה באצבע צרידה הפיקה צליל חלול, והמשטח כולו נעתר בקלות רבה מדי להפעלת לחץ. אחרי שבועות אחדים, הסתבר שהטיט לא מצליח לתפוס את רשת האקספנדד, מן הסתם כי המייצב של אניוויי עובד הרבה יותר לאט ממלט וגם לא הוספנו לו תוספים סינתטיים (מהסוג של בי ג'י בונד). התוצאה: שכבת הבסיס החלה להתפורר. זה היה הזמן לעבור לתוכנית ב', המשלבת חומרים סינתטיים.
זה הניסוי הראשון ליצירת תשתית חזקה מתחת לשכבת הטיט. כדי לחזק אותו, הוספנו לו בי ג'י בונד, פולימר שכיח בענף הבנייה המוסיף, כאמור, חוזק ואלסטיות וכושר איטום למוצרי מלט. טייחים וקבלנים מתים על החומר הזה, כי מעבר לתכונות שהוזכרו קודם, הוא גם מקנה למלט איכות של חמאה, ואז קל למרוח אותו. אך מעבר לכמות מסויימת בתערובת, החומר הזה אוטם את הקיר כמו ציפוי ניילון, והקיר מפסיק לנשום, שזה לא אידיאלי. בקיצור, כמו כל דבר גם כאן זו שאלה של מידה.
ניסוי זה נוסף לניסוי הראשון מהיבט נוסף: לבדוק את האחיזה של טיט אדמה בשכבת הבטון (בנפרד מהשכבה שעליה מונח הבטון).
כל הדברים האלה עשויים להישמע טרחניים למי שממילא לוקח קבלן מפתח, ולא באמת מתעניין בהרכב החומרים שמסתתר מאחורי המלים טיח, טיט, שליכטה, וכו'. אבל מי שרוצה להבין, לא יכול לברוח מזה. וזה גם לא מסתיים בטיט עצמו, כי הוא צריך לקבל עוד חומר גמר אחד, ובמקרה הנוכחי, דבק טפטים (צלולוזה, או דבק עצמות).
לפני הטיח, צריך לאטום את החלק של ההקיר שנמצא מתחת לאדמה – האזור הקרוי "קורת יסוד". וגם כאן, אין מנוס מחומרי איטום סינתטיים (אם הבית של ננה היה על עץ, או סתם מרחף מעל הקרקע כמו בתי הסוכנות של פעם, מן הסתם הוא לא היה זקוק לדברים האלה). השלב הראשון הוא מריחת הקיר בתערובת מלט והחלקתה באופן שיוצר פינה מעוגלת או "רוֹלְקַה" בישראלית. את השכבה הזו צריך ליישם במריחה סבלנית במיוחד, ולמרוח אותה מספר פעמים ב'מי בטון', כדי לסתום את כל הנקבוביות. מטרת הרולקה היא להרחיק את המים מהקיר. אומרים, שיישום נכון של שכבה זו אוטם את הבית לגמרי, אבל תזוזות של הבית לאורך זמן יגרמו להיווצרות סדקים בשכבה זו, ולכן צריך להוסיף לה חומר איטום כלשהו – ציפוי זפת ביישום חם או קר, צמנט פולימרי כזה או אחר (סיקה טופ 107) או חומרים מהסוג של אלסטופלקס, קשיחים, עמידים, גמישים, היי טק לגמרי, אפשר לאטום איתם חלליות, לדעתי.
כמובן שנושא האיטום הוא אייטם מבעס לגמרי, ובשלב זה, כאשר בעל הבית כבר מקבצן כסף לארונות אמבטיה מסיבית וברזים סיניים, מי חושב על איטום התחתית של הקירות? אבל כל מי שיצא לו להתגורר בבתים הישנים והנפלאים של שכונת נחלאות בירושלים, עם קירות ששותים את המים מתוך האדמה, זוכר היטב את הבדים שעיטרו את הקירות, כי הטיח והצבע כל הזמן התפוצצו והתקלפו, ובאופן כללי שררה בחללים האלה אווירת לחות ועיפוש. אז הנה עוד עניין שצריך להקפיד עליו...
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם