האהבה שהייתה ולעולם תישאר
כל חג מעלה אצלי זכרונות משלו. מעלה בעוצמה רבה את היש ואת האין. שבועות החזיר אותי לחג האחרון עם רמי, בדיוק לפני 20 שנה. היינו בכותל המערבי וניר הכין בבית פתק קטן שאותו טמן שם. רק אחרי שרמי נהרג ניר סיפר לי מה כתב בפתק: "אני מבקש מאלוהים שלום לעולם, ושהמשפחה שלנו תשאר יחד"
רק אז ניר סיפר לי מה כתב בפתק: "אני מבקש מאלוהים שלום לעולם, בריאות לכולם, ושהמשפחה שלנו תמיד תשאר יחד". יש לי תחושה שהחוויה הזו עיצבה את היחס שלו לאלוהים ולדת. מה הבנו אז, מה לא הבנו אז.
בדרך הביתה שמענו ברדיו על נסיון הפיגוע בחוף ניצנים. אני זוכרת את הנסיעה הזו, זוכרת את הפחד לאבד אנשים קרובים, אהובים. אז, לפני שרמי נהרג, בכלל לא הבנתי שגם אם אני חושבת שאני מכירה את עצמי, וחושבת שאני יודעת לחזות איך אגיב לכל מיני מצבים, אני למעשה לא יודעת דבר.
החיים תמיד הצליחו להפתיע אותי עם מה שיצא ממני מתוך האובדן, מתוך הכאב. כל פעם מחדש הופתעתי מהכוחות שמצאתי בתוכי, הכוחות לחיות.
יש אהבה גדולה שנולדה כשהייתי ילדה בכתה ו', חניכה בנוער העובד והלומד ורמי, המדריך, חייך עם עיניים כחולות, צוחקות ונעימות. יש אהבה שהיו בה שיחות ארוכות על אידיאלים והדרכה על מדרגות קן בורוכוב בגבעתיים, בתקופה שאני הדרכתי את הצעירים ורמי היה מרכז השכבה.
יש אהבה שהפכה לחברות נפש כשהייתי בכתה י"א, ורמי כבר חייל, נח"לאי, שבא לקן לקחת אותי להופעה של שלום חנוך בצוותא. יש אהבה שנמשכה לחתונה, בניית משפחה, שני ילדים ובלי סוף מילואים.
שני אנשי מחשבים בתקופה שכמעט לא היו כאלה, חלוציות
חודשים של לימודים מפרכים של דברים חדשים, כמו ניהול חשבון בנק, הכנת צידנית לפיקניק, והשיא הבלתי מנוצח, מסע עם המוסטנג לטסט. פורד מוסטנג עם גג נפתח, מנוע 5700, מכונית זקנה שצריכה מכון ברקסים לפני הטסט ותחנת דלק צמודה. אני נזכרת בה, נזכרת בי נוהגת בה ברחובות העיר, ולא יעזור דבר, אני פשוט מתחילה לצחוק.
המכונית של רמי. מכסה מנוע הבאנו לה מארצות הברית. גג חדש הבאתי לה ישר מבית החרושת באוקלנד, קליפורניה. רחוב כמו בסרטים, מלא חול, עם פסי רכבת באמצע, ופלטפורמה בכניסה לבית החרושת. הרבה זמן הם בטח דיברו על הבחורה הזו שפתאום נכנסה ורצתה לקנות גג, בלי לדעת שבעצם צריך לרכוש דרך רפד. יחד עם צחוקים מעומק הלב, מכל רחבי המפעל, הם הסכימו למכור לי את הגג.
חודשים של עצב וכאב עברו עד שקרן אור אחת הפציעה בהפתעה, העלתה חיוך קטן, כמעט בלתי מורגש. מלחמת המפרץ שפרצה חצי שנה אחרי, עם ההדף שהורגש בגבעתיים והעיף אותי לצאלים, עם עוד קצת טיפוח של התחושה שאולי בכל זאת אני יכולה לחיות. אם לחיות – אז לחיות, קיבלתי החלטה משמעותית. לא לוותר לחיים. כמה שאפשר - לחיות.
עם הכאב והעצב על האובדן, אבל גם עם החיים, מה שהם לא יהיו. מצאתי את עצמי בוכה בזמן הנהיגה ומדי פעם הופתעתי למצוא את עצמי גם צוחקת, פתאום נהנית ממשהו קטן. אז ידעתי שאני באמת חיה. החגים מחזירים את הזכרונות, את הגעגועים העזים, הכמיהה לחיבוק, רק אחד קטן, אחרון. החגים מחזירים הכל בעוצמה. את האהבה ואת הגעגוע, אולי יותר מאשר היומיום.
ומה עוד יש? יש לי משפחה, והרבה אהבה, ארוחה משפחתית בערב חג, צחוקים ליד השולחן, שיחות נעימות, וכאב על שניהם, על רמי וניר, שידעו לאהוב וידעו להיות נאהבים, שידעו לתת וידעו לקבל. שניים שהיו פריקים של תיכנות, ממציאי פתרונות מקוריים. על שניהם אמרו שהם הקדימו את זמנם.
ויש מערבולת של רגשות. צורך להיות כאן ועכשיו, עם עצמי, עם האהבה שעכשיו, עם האנשים שאני אוהבת. במקביל יש צורך להיות "שם ואז", עם הזיכרונות, עם האהבה שהייתה ולעולם תשאר.
חגים מעוררים שמחה ועצב, חיים ומוות, זכרונות ושכחה. חגים שוברים לנו את השגרה, מאפשרים למשהו אחר להיכנס, מאפשרים לנוח רגע בין המשימות, מאפשרים לנוח בלי מחשבה במטבח, בין הכנת הפשטידה להכנת תפוחי האדמה המוקרמים לארוחה החלבית של חג השבועות. חג, כמו כל חג, רק הזיכרונות משתנים, והאהבה נשארת. והחיים...
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם