זה לא כל כך מסובך
לפעמים חייבים לוותר על ריבים קטנים, ומחלוקות אחים ולאחד כוחות כדי להתמודד עם הרשויות - ההורים. כך הסברתי לילדי על ה-1 במאי
השנה הצטרפה בת זוגי עם ילדי, שהפגינו סימני הנאה מצעידה ברחובות העיר, בעיקר לנוכח הידיעה שגלידרייה משובחת במיוחד ממתינה בסוף המסלול. אבל מלבד הבטחה לגלידה, ניסיתי להסביר לילדי שישנה עוד הבטחה באחד במאי. ניסיתי לתת תשובות קונקרטיות לשאלות הטובות שלהם.
לאן אנחנו הולכים? למה? ומדוע זה צריך לעניין אותם בכלל? אה, ומה ההבדל בין הדגל האדום שאנחנו נושאים איתנו לבין הדגל של הפועל תל אביב ("טוב, זה לא מקרי שזה דומה, אבל לא, הפועל תל אביב לא יבואו איתנו למצעד...")
ניסיתי לחשוב מי נאבק היום על זכותו להתאגד, מי רואה בכך הכרח. חשבתי על עובדי אקרשטין - הילדים הרי מכירים את המרצפות שמיוצרות על ידם - אבל אלו עדיין רק מרצפות. דמויותיהם של העובדים המייצרים את המרצפות המגיעות מוכנות וארוזות, אלה שתנאי העבודה פוגעים בבריאותם, אינן עולות מבין חריצי המדרכות.
גם הסיפור על עשרות כורים שנהרגו במכרה בארצות הברית (לא בסין, ולא במאה התשע עשרה), נראה רחוק מידי. בני הגדול אמנם הקשיב בעניין להסבר שתנאי הבטיחות במכרה הופרו ברגל גסה משום שלא היה ארגון עובדים שישמור עליהם, אבל העניין היה מורכב מידי עבור הקטנה.
נזכרתי באימו של אחד מהחברים של בני, זו שכדי להשלים את פרנסת המשפחה פתחה משפחתון. בני ובתי הכירו היטב את בית המשפחה הזו, וגם את עבודתה הקשה והמסורה של האם עם הילדים. עכשיו החתיכות של הפאזל התחילו להתחבר - אידיאולוגיה לפרקטיקה, וסיסמאות למציאות.
תסכולה של האישה מתנאי העבודה והתשלום הבלתי אפשריים. העובדה שהיא כביכול עצמאית, ובפועל משרד התמ"ת קובע את כל המסגרת הכלכלית בתוכה היא פועלת והיא צריכה לעבוד בשכר ריאלי מתחת לשכר מינימום, נגדו לא ניתן להתקומם משום שאין מעסיק. ועוד שורה של עיוותים כמו הלנת שכר ואחרים, הפוגעים באופן ישיר בנשים האמונות על חינוך ילדינו הרכים.
על חלקם הסברתי, על חלקם דילגתי, אבל הדגל התחבר לדמות. מאבק מופשט הפך למאבק אנושי, עם פני אדם, ויחד עם זה כללי מאד משום שכל זה כבר אינו רלוונטי לאותה האם.
עכשיו אפשר היה להסביר על מאבקן של מנהלות המשפחתונים לתנאים הוגנים. שניהם זוכרים ומכירים את המטפלות שלהם, ועוד פוגשים אותן מפעם לפעם רחוב. ביניהן לבין אימו של החבר אפשר היה להסביר על המאבק ועל השותפות הגדולה
כך היה קל להסביר מדוע אנחנו, קודם כל אני והם, ואמא שלהם, ועוד אנשים רבים שהם מכירים, שותפים לנשים ערביות, חרדיות, דתיות, וחילוניות באותה מידה. מדוע, לא במקרה, מאבק זה פותר כל כך בקלות "שסעים ובקיעים בחברה הישראלית" שבמקומות אחרים נראים בלתי אפשריים לגישור.
שני הילדים הבינו בקלות את תביעתן של מנהלות המשפחתונים להתאגד ולייצג עצמן מול "מי שמחליט עליהן". הם הבינו, הילדים, שהדרך היחידה של המטפלות להשמיע את קולן ולהילקח בחשבון, היא לעשות זאת יחד. הפרקטיקה הזו הרי מוכרת להם היטב - לפעמים חייבים לוותר על כמה ריבים קטנים, ומחלוקות אחים ולאחד כוחות כדי להתמודד עם הרשויות - ההורים.
הילדים גם הבינו את הקשר בין העצמת הנשים האלה, היחידות היכולות לנהל מאבק שיבטיח עבורן תנאי עבודה הוגנים - לבין טיפול וחינוך טוב. כך, בנסיעה אחת בכביש המהיר בין בית שמש לירושלים, בהפוגות שבין הריבים, הצלחתי להסביר לשני ילדים (מבריקים במיוחד אמנם), את המשמעות האקטואלית של האחד במאי. זה הרי באמת לא כל- כך מסובך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם