פליטים פלסטינים או משפרי דיור?
אף פליט בעולם לא חי על מזוודות 60 שנה. הפלסטינים פשוט מתקשים להסתגל לעובדה שהם לא ישובו לנדל"ן שהיה שייך להם לפני 1948 – ובכך מקשים על עצמם ועלינו
זה לא שלא היו אף פעם פליטים פלסטינים. לפני יותר מ-60 שנה, אחרי מלחמת השחרור, באמת הסתובבו עם מזוודות ביד מאות אלפי פלסטינים, בעיקר בגלל שהאמינו בטיפשותם שכדאי להם לעזוב את בתיהם כי אוטוטו מדינות ערב יכבשו את כל ארץ ישראל, ישחטו (או לפחות יגרשו) את היהודים, והם יקבלו בחזרה את נכסיהם בריבית דריבית. זה היה שיקול דעת מוטעה, ועל טעויות משלמים – גם בתחום הנדל"ן.
כדאי גם לזכור שהפלסטינים לא היו הפליטים היחידים בשטח. באותן שנים ממש, כתוצאה משינוי הגבולות לאחר מלחמת העולם השנייה, נאלצו לעזוב את ביתם לפחות 12 מיליון גרמנים, כשני מיליון פולנים, 400 אלף פינים ו-350 אלף איטלקים. גם מאות אלפי יהודים ברחו ממדינות ערב אחרי הקמת מדינת ישראל. בתוך שנים ספורות מצאו כל הפליטים הללו בית חדש ובנו לעצמם חיים חדשים.
אף גרמני לא חולם לחזור לגור בווילה שהייתה לסבתא שלו בדנציג, אשר עברה לידיים פולניות ושינתה את שמה לגדנסק; אף פולני אינו עונד לצווארו מפתח לחנות שהייתה לדוד שלו בווילנו, שהיא היום וילנה, בירת ליטא; אף יהודי אינו צמוד לפותחן של דוכן שהיה שייך לסבא שלו בשוק של בגדד; אפילו מתיישבי גוש קטיף, שהפכו לפליטים רק לאחרונה, בשנת 2005, כבר מבינים שחממותיהם הלכו לבלי שוב ונגזר עליהם לגור במקום אחר.
בכל רחבי הגלובוס, מלחמות והחלטות מדיניות שינו גבולות והזיזו אוכלוסיות. האדם הוא יצור תבוני ויודע להסתגל. אויבים לשעבר מבינים שבשביל להתפייס צריכים להבין שהעבר לא ישוב. רק הפלסטינים ממשיכים להסתובב עם מפתחות חלודים מלפני 60 שנה ודורשים "לחזור הביתה" – לחיפה או ליפו - לבית שכבר מזמן אינו קיים. עם שלם שוקע בקיבעון התפתחותי, מבלי יכולת להשלים עם העובדה שלעבור לדירה חדשה - 20 קילומטר מזרחה מהדירה הישנה - זה לא סוף העולם.
כמו ילדים, שצועקים "אבל הוא התחיל" כשתופסים אותם הולכים מכות, כך הפלסטינים מאשימים אותנו שגירשנו אותם. ייתכן שזה קרה פה ושם – בוודאי לא כשיטה גורפת בכל הארץ - אבל אחרי יותר מ-60 שנה, מה זה כבר משנה? הרי גם אנחנו, לכל הדעות, גורשנו באכזריות במאה ה-15 מספרד – אבל אף אחד לא חושב ברצינות שיש לנו זכות שיבה למדריד או ברצלונה.
חלשים בנדל"ן
הפלסטינים הם כנראה הציבור היחיד בעולם שלא מכיר במושג התיישנות. כי הרי אף פליט לא חי באמת על מזוודות במשך למעלה מ-60 שנה. גם לפליטים הפלסטינים מ-1948 ישנם היום חיים חדשים ובתים חדשים. רובם אמנם לא בתים יפים במיוחד, אבל גם מי שמסתובב בשרידי הכפרים שהם נטשו במלחמת השחרור לא מוצא מורשת ארכיטקטונית מפוארת.
הערבים היו ונשארו חלשים בנדל"ן. אם קטמון והמושבה הגרמנית נראים היום טוב יותר ממחנה שועפאת ומקלנדיה, זה בזכות השיפוצים שאנחנו עשינו ולא בזכות מה שהפלסטינים
השאירו. אם חיפה ויפו היו נשארות בידיים ערביות, הן היו נראות היום כמו ג'נין, והשווי שלהן היה, בהתאם, שואף לאפס. לכן, גם לטענה כי מגיע לפלסטינים פיצוי כספי משמעותי על רכושם אין בסיס (וזה עוד לפני שהתחלנו להתקזז על רכוש יהודי שהולאם במדינות ערב).
לבסוף, מעבר לבלוף הנדל"ני, הפלסטינים פשוט אינם מבינים, שההתרפקות שלהם על פנטזיית השיבה פוגעת לא רק ביכולת להגיע לשלום איתנו – אלא בעיקר בעצמם, מאחר שהיא מרחיקה אותם מחיים נורמליים המעוגנים בהווה ולא בעבר הרחוק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם