על רכבות וטרטורים אחרים
זהירות, כתבת שטח: אני אוהב את המסע ברכבת ישראל, אבל מה תעשה עם כל המידע שאתה סופג בדרך?
שעת היציאה מתל אביב היא 4:58 וזה מראה לך שמדובר בתחבורה רצינית. כל אחד יכול לקבוע איתך בחמש ואחר כך לאחר, ואכן בשתי דקות לחמש עוצרת הרכבת שתיקח אותך לירושלים ברצינות הראויה. ולאט. כל כך לאט.
באוטו אתה יכול לנסוע מתל אביב לירושלים, בשעות לא פקוקות, בחצי שעה. אבל אז, כשאתה מגיע לעיר הקדושה, הדבר הראשון שאתה רואה זה בית קברות, וזה יהיה גם הדבר האחרון שתראו אם תצליחו לצאת ממנה.
איציק, נהג ואן ההופעות האינטליגנטי שלנו, מקפיד תמיד להגיד לנו בכניסה לעיר הזאת שמפחידה אותנו אפילו יותר מהשלום: "הם שמו שם בית קברות כדי שכשתיכנסו לירושלים תגידו ברוך השם וכשאתם יוצאים ממנה תגידו בעזרת השם".
הרכבת מביאה לנו כניסה אחרת. בצד שמאל יש לך את גן החיות התנכ"י ומצד שני את מפלצת הבטון "הולילנד". כמה קל יהיה להעניש את המושחתים לכאורה בפרשת הולילנד - פשוט יעבירו אותם מהר מבנייני הכיעור לכמה כלובים תנ"כיים לכאורה בגן החיות הסמוך. אבל חכו קצת, עוד לא הגענו.
הרכבת עוצרת בשתי תחנות - רמלה ובית שמש. ברמלה אנשים ממש יורדים מהרכבת, כאילו באמת יש להם מה לעשות ברמלה.
בבית שמש עולים שלושה חיילים עייפים שיושבים לידי ומולי ומיד נרדמים. אני מנסה לחשוב יותר בשקט כדי לא להעיר אותם. כל כך הרבה חיילים אתה רואה ברכבות, ורק מי שמשתמש קבוע ברכבת ישראל ורואה כל כך הרבה חאקי ורובים יודע שאנחנו אכן הצבא החזק ביותר במזרח התיכון.
אחרי הצבא, המגזר הגדול ביותר ברכבת הזאת הוא החרדים ודתיים רגילים לעונה. רבים מהגברים שבהם מתנועעים תוך כדי קריאה בכתב קודש כזה או אחר. כולם מאוד רציניים. ואיזה פרצוף יש לי כשאני קורא את הספר החדש של אתגר קרת, צוחק בקול רם ולא מתנועע לשום מקום, כי זה יעיר את החייל שנרדם על כתפי. אין לי מושג מה קוראים כל יראי השמים שמסביבי, אבל אני בטוח שלא מדובר בטקסט עם הומור.
אם אני לא נוסע קבוע בתחבורה הציבורית זה לא בגלל שאני מפונק. פה ושם אנשים מזהים אותי, ומספיק נודניק אחד עם מוטיבציה כדי להרוס לך את כל השקט שמביאה לך רכבת. כבר בתחנה בתל אביב הודלקה משואת ההטרדה הראשונה.
המוכר הקשיש בדוכן הקפה המהיר מזג לי לכוס נייר מים חומים ודלוחים שהתחזו לאספרסו כפול ואמר כבדרך אגב: "ומה שלום אביב?".
"בסדר תודה, אפשר לשלם?".
הוא עוד בגרמניה?".
"כן, ותשמור את העודף".
"שני והילד איתו?".
וכאן נגמר לי הפתיל וברחתי משם לכיוון הרציפים. כן, אני יודע, מחיר התהילה. ולי יש מחיר מדויק לתהילה: שלוש שאלות. אחר כך אני מתחיל להיות ממש לא נחמד. לפני כמה חודשים טלטלתי את עצמי ברכבת לבנימינה, מולי ישבה גברת מבוגרת עם שפתון אש וכשניסיתי לפענח את חדרה בחלון היא לחשה לי: "אסי דיין, נכון?".
חשבתי על זה רגע. בדרך כלל אתה לא מתקן מעריצים. בניו יורק מישהו שאל אותי אם יכול להיות שאני אל פצ'ינו ומיד גילמתי אותו בענווה הראויה ואפילו הצטלמתי עם מעריץ לא שלי. "כן", אמרתי לגברת המגונדרת, "זה אני. ואת...?".
"הדסה", אמרה הדסה, "אתה עוד גר עם אמא שלך?".
"כן".
ואז רינגטון מעצבן בנייד שלה: "אני מצטערת, אסי, אבל אני חייבת לענות על זה". וזה קצת ציער אותי כי נורא רציתי לשאול אותה: "ואת עוד גרה עם אבא שלך?".
בין הצעות הייעול שיש לי לרכבת ישראל תהיה גם זאת: לאסור על פעילות סלולרית במשך הנסיעה, שזה הדבר החיובי היחיד שיש בטיסות למשל.
מהרגע שיצאה הרכבת אנשים התחילו לדבר בניידים שלהם. אולי הם נתקעו לשעתיים עם עצמם, אבל הם זמינים תמיד. אם מישהו חושב שאני נחשף בכתיבה שלי, הוא רק צריך לשמוע את מה שאנשים אומרים זה לזה בניידים שלהם.
סבא אחד סיפר למישהו בצד האחר של הבדידות פרטים על טיפול הערמונית שעבר, וחיילת שמנמנה פלטה לפומית שלה: "את לא מבינה, סיגי, זה לא באופי שלי כאילו לשכב איתו?".
אני אוהב את מסע הרכבת, אבל מה תעשה עם כל המידע שאתה סופג בדרך? האם באמת מכניסים אצבע, כמו שהסבא אמר, ואם זה לא באופי של החברה של סיגי לשכב עם מישהו, מה כן באופי שלה לעשות עם הנודניק הזה?
מטרטרים גם הניידים של החיילים שישנים מולי ועליי. הם לא עונים. אם תפרוץ מלחמה כבר ימצאו אותם.
בירושלים המקפיאה גם באפריל, הסתובבתי קצת בנחלת שבעה עם הבת הטינאייג'רית האמריקאית שלי שהייתה כאן בטיול שורשים עם הכיתה שלה וקנתה משקפי שמש רייבן מזויפים ובוץ מזויף מים המלח.
אחרי שהחזרתי את הילדה לכיתה ולטיול לכותל (למרות התנגדות אחד ההורים) נשארה לי עוד שעה עד לנסיעה חזרה אל הדבר האמיתי, ומה כבר אפשר לעשות בירושלים, בקור הזה, בפחות משעה? ניסיתי לחלק את העיר, אבל היא שוב עשתה
לי "לא" עם הקודש המזויף שלה.
ברכבת חזרה נרשם לי רק טרטור אחד אבל ארוך. בחור צעיר עם כיפה צבעונית, גבוה כמו כדורסלן, עם מבטא אמריקאי, שעל הטי-שירט הלבנה הענקית שלו נמרח בכיתוב אדום צועק SUPER JEW, שם עליי כף: "אני קוראים אותי מייקל", הוא אמר, "ואני כהניסט". לא ידעתי שיש מכוני גמילה מכהניזם.
"דע לך שאני מסכים עם כל מילה אתה כותב בעיתון! אתה להרגיז את העם וזה חשוב מאוד במפלגה שלנו!", צעק היהודי העליון. יופי, עכשיו כל אלה שנמצאים איתי בקרון ולא ממלמלים בניידים שלהם יחשבו שאני כהניסט.
אחרי מונולוג תורת הגזע הארוך שלו הוא פתאום נעלם לי, כנראה להפיץ את עצמו בקרון אחר, ואני קצת התאכזבתי כי נורא רציתי להגיד לו: "אבל אחרי שנגרש את כל הערבים, מי יגרש אותנו?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם