כאן זה לא דרום אפריקה

הלחץ הבינלאומי להפסיק את ה"אפרטהייד" בישראל נובע מבורות: מצב האדם הלבן בדרום אפריקה דווקא הידרדר פלאים מאז שוחררה המדינה

פרופ' אמיר חצרוני | 27/4/2010 15:23 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
המקרה של דרום אפריקה משמש את השמאל כנשק יום הדין בוויכוחים על עתיד השטחים. המסר שלהם הוא שאם לא נוותר על השליטה ביהודה ושומרון, שהופכת אותנו למדינת אפרטהייד, נהפוך למצורעים בזירה הבינלאומית, כפי שהייתה דרום אפריקה בשנות ה-70 וה-80, וזה יהיה אסון.

האמנם? הדמיון, לכאורה, בין מדיניות ישראל כלפי האוכלוסייה הפלסטינית למדיניות של דרום אפריקה הלבנה כלפי האוכלוסייה השחורה, עד לביטול האפרטהייד בשנת 1994, הוא דיון אחד עם לקח אחד. מה שמלמד המקרה הדרום אפריקני על התוצאה של כניעה ללחץ בינלאומי - הוא דיון אחר עם לקח אחר לגמרי.

נתחיל בדיון הראשון. אפרטהייד, כאידיאולוגיה גזענית, היא גישה מטופשת לא בגלל שהיא חומסת את האוכלוסייה המקומית המדוכאת לכאורה: מצבם הכלכלי של השחורים בדרום אפריקה דווקא השתפר בתקופת האפרטהייד והיה טוב בהרבה ממצב האוכלוסייה השחורה במדינות שכנות "משוחררות מהשלטון הלבן", כשם שמצבה הכלכלי של האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון היה טוב בהרבה בתקופה ששלטנו שם מכפי שהוא כיום – כשהפקרנו אותם לחסדי אחיהם מהרשות הפלסטינית והחמאס.

אבל מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים אינה מונעת על ידי אידיאולוגיה גזענית אלא על ידי צרכי ביטחון. ניתן להתווכח על תקפותם של צרכים אלה – אבל גזענות אין כאן. פיגועי הטרור שמתרחשים מעת לעת, גם בתוך הקו הירוק, מלמדים שאפילו אם אנחנו מפריזים לעתים בהערכת הסיכון הביטחוני, למרבה הצער לא מדובר בפנטזיה.
לעמוד איתנים מול החרם הבינלאומי

מהדיון השני – עד כמה "שווה" להיכנע ללחץ בינלאומי – המקרה של הלבנים בדרום אפריקה מראה שלא מדובר בעסקה כדאית במיוחד. נכון שבשנות ה-80 דרום אפריקנים לבנים התקשו לנוע במרחבי הגלובוס בגלל החרם הבינלאומי, שהפך את הדרכון הדרום אפריקני לנייר חסר תועלת, אבל רמת החיים שלהם בתוך דרום אפריקה דווקא הייתה אז גבוהה למדי. נכון גם שהיום דרום אפריקנים לבנים יכולים לנסוע בחופשיות לאן שירצו, אבל כיוון התנועה שלהם – כרטיס בכיוון אחד – מלמד שכנראה לא נעים לחיות כאדם לבן בדרום אפריקה השחורה והמשוחררת.

מאז שבוטל האפרטהייד עזבו את דרום אפריקה 20 אחוזים מהאוכלוסייה הלבנה. הסיבות מגוונות וכוללות בין השאר שיעורי אונס גבוהים וריבוי מקרי רצח (50 רציחות ליום) שהופכות את הרחוב הדרום אפריקני לאחד המסוכנים בעולם – בניגוד מוחלט לשיעורי הפשיעה הנמוכים בתקופת השלטון הלבן. האלימות ברחובות ונפיצות מחלת האיידס (כל אדם חמישי נושא את המחלה) הביאו לירידה משמעותית בתוחלת החיים: הדרום אפריקאי הממוצע מחזיר כיום ציוד קצת אחרי גיל 50. בתקופת האפרטהייד זה היה קורה רק סמוך לגיל 65.

לקשיים הבריאותיים ולביטחון הפנים הרעוע

צריך להוסיף שורה של תקנות "אפליה מתקנת", שהפכו אחזקה של עסקים לבנים למשימה סיזיפית, מאחר שהם מחויבים – על פי חוק – לצרף לביזנס שלהם נציגים של הרוב השחור ולהעביר את השליטה בחלק מהחוות החקלאיות לאותם שחורים כפיצוי על "הדיכוי". גם יכולתם להשפיע על הפוליטיקה המקומית שואפת לאפס: מאז ביטול האפרטהייד, שולטת במדינה "מפלגת הקונגרס הלאומי" השחורה, שגורפת על בסיס קבוע כשני שלישים מהמושבים בפרלמנט, מה שהופך את האופוזיציה הלבנה לחסרת משמעות.

אז נכון שהיום דרום אפריקה משתתפת באולימפיאדה, ואפילו תארח את משחקי הגביע העולמי בכדורגל בקיץ הקרוב - אבל מה זה נותן לדרום אפריקני הלבן הממוצע, שרואה איך איכות חייו הולכת ומידרדרת, ומסבירים לו ש"זה טבעי שמי ששלט פעם צריך עכשיו לסבול"?

מאחר שנהוג לשלוף את הדוגמה הדרום אפריקנית כהוכחה ניצחת שאם לא נצא מיד מהשטחים בלחץ אומות העולם הנאורות, שכמובן לא נותנות תעודת אחריות על עתידנו, רע ומר יהיה גורלנו - כדאי שנלמד מגורלו העגום של הציבור הדרום אפריקאי הלבן בתקופת הפוסט-אפרטהייד, שלפעמים עמידה איתנה בחרם בינלאומי היא הרע במיעוטו ועדיפה על התקפלות.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

אמיר חצרוני

צילום: .

פרופ' אמיר חצרוני הוא מרצה בכיר לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון. הדעות המפורסמות הן דעותיו האישיות בלבד

לכל הטורים של אמיר חצרוני

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים