שניים אוחזין: אטיאס, ישי והקיפאון המדיני
בין שני שריה הבכירים של ש"ס מתחולל מאבק שישפיע על עמדתו המדינית של נתניהו. מה הפלא שגוברת הדרישה למפלגת חופש דת?
פרס עשה את הסיבוב הקבוע שהוא עושה בחול המועד פסח בין הרבנים. הפגישה עם המנהיג הרוחני של ש"ס הייתה הכי חשובה. לפרס, וגם בכלל. היחסים בין פרס לרב עובדיה מיוחדים. יש ביניהם אחוות ישישים והערכה הדדית עמוקה.
הנשיא, שנמצא בעיצומו של מאמץ חובק עולם לרבע את מעגל הדם הרע שרובץ בין ברק אובמה לבנימין נתניהו, נתן למר"ן הרצאה ארוכה ומנומקת על המשבר בין ישראל לארצות הברית. על הסכנה שהוא טומן בחובו להמשך קיומנו כאן. הרב עובדיה שמע את הדברים ולקח ללב. אמירותיו היו נוקבות. גם פרס עצמו היה מופתע. כשיצא מהפגישה הרים, בהתרגשות, לא מעט טלפונים. לא מן הנמנע שדיבר גם עם ראש הממשלה. גם אם לא, אין ספק שפרס עדכן את נתניהו בימים שאחרי.
במילים אחרות: ראש הממשלה יודע שאם הוא רוצה, הוא יכול להגיד כן לאמריקאים ולשמור על הקואליציה. מה שנותר לברר זה אם הוא רוצה. ה"לא" ששיגר לאובמה השבוע מוכיח, כנראה, שהוא לא רוצה. הוא מפחד, כנראה, מחוטובלי, דנון ובגין, ואולי גם ליברמן, יותר מאשר הוא מפחד מאובמה. הוא חרד לעצמו, יותר מאשר לנו. הרי לא ביקשו ממנו לחלק את ירושלים.
האמריקאים הצהירו במפורש שעתיד ירושלים ייקבע בשיחות. ביקשו ממנו לסייע בייצור אווירה אחרת, שתאפשר חידוש המשא ומתן. להפסיק לבנות לעת עתה. בינתיים. גם לזה הוא מסרב. הצעת הפשרה שהעלה פרס, לפיה ישראל תצהיר על הפסקת בנייה בשכונות הערביות בלבד, הייתה מקובלת על נתניהו (וגם על הרב עובדיה), אבל הוא סירב להכריז עליה בפומבי. הפחד גמר אותו.
נחזור לש"ס.
מצד אחד עומד אלי ישי. מולו ניצב אריאל אטיאס, הכוכב החדש. רוחו של אריה דרעי מרחפת מעל ומטילה על ישי מורא משתק. ישי מושך ימינה. כל הזמן, חזק, ימינה. הוא הרוח החיה מאחורי פרסום התוכנית לבניית 1,600 יחידות הדיור ברמת שלמה במהלך ביקורו של ג'ו ביידן בישראל. עכשיו הוא ממהר להכחיש את דבריו של הרב עובדיה מחול המועד פסח. הוא לא עושה את זה בסמכות, ולא ברשות. הוא עושה את זה מטעם עצמו.
אבל אין מי שיקרא אותו לסדר. להפך. יש מי שיגבה את מעשי הטיוח שלו. דבריו של הרב עובדיה היו ברורים. אבל בחצר הפנימית של הרב אין דין ואין דיין. גם שם מתעניינים רק במאבקים ובתככים המפלגתיים. כל דאלים גבר, והאלים העיקרי שמסתובב שם עכשיו הוא אלי ישי. מבחינתו, הכי חשוב להישאר מנהיג ש"ס. המדינה? שתסתדר לבד. מי שמנהלים את העסק בתוך הבית הם בני הזוג משה ויהודית יוסף, בנו וכלתו של הרב. משה הוא תאומו של אריאל אטיאס, יחד הם הקימו את בד"ץ בית יוסף המפורסם ויש ביניהם אחוות עולם.
יהודית, הפעילה מאוד ומשפיעה ביותר, היא בעלת בריתו של ישי. פעם הייתה קרובה יותר לאטיאס, אבל מכיוון שהוא הפגין עצמאות יתר, העדיפה את ישי, שעושה כדברה. זו תמונת המצב ממעוף הציפור. אילו היה מדובר בענייניה הפנימיים של מפלגת נישה בישראל, דיינו. אבל למרבה הצער התככים האלה משפיעים השפעה ישירה ואסטרטגית על עתיד המדינה. על טיב היחסים עם ארצות הברית. על הסיכוי לחדש את המשא ומתן, שיצנן את חום הלהבות ויוריד את מפלס הנפיצות המאמיר כאן בקצב רצחני. ואין עם מי לדבר.
אם לשמעון פרס היה חזון, הוא היה צריך לחזור לרב עובדיה כעבור יומיים עם בנימין נתניהו. לתת גם לראש הממשלה לשמוע את הדברים. הרי ברור שאם עובדיה השתכנע מדברי פרס, היה משתכנע עוד יותר מדברי נתניהו. לו רק נתניהו היה רוצה לשכנע. אבל הוא לא רוצה. עדיף לו אלי ישי הסרבן מהרב עובדיה המתון, השקול, ההגיוני.
ויש עוד תהיות: איך הצליח אלי ישי לתמרן את ש"ס להתניות בנושא ירושלים גם בתקופת ממשלת אולמרט. ואיך הוא הצליח לשרבב תנאי בנושא ירושלים גם למשא ומתן מול לבני. בשני המקרים הללו היו בש"ס גם גורמים אחרים, שהדגישו כל הזמן שירושלים אינה מכשול אמיתי ושאפשר להגיע להבנה, אבל אף אחד לא הקשיב להם. קולו של ישי הדהד והכיוון שהורה היה הדומיננטי.
את כל הדברים האלה, כך מתברר עכשיו, הוא עשה על דעת עצמו, תוך שהוא גורר את המפלגה כולה אחריו. כי את דעתו האמיתית של הרב עובדיה יוסף שמע פרס ביום שישי לפני שלושה שבועות, שמעו גם רבים אחרים. אבל ישי השתלט על העסק ומנווט אותו כרצונו. אריאל אטיאס, שלא היה בפגישה עם פרס ונאלץ לשמוע עדכון מאוחר יותר (מהרב עצמו, שאישר את הדברים), מנסה לנהל מאבק בדרכו של ישי, אבל בינתיים בהצלחה מוגבלת. אלי ישי הוא ש"ס, וככה זה גם נראה.
בואו נלך 13 חודשים לאחור. היה סיכוי להקים ממשלה אחרת. עכשיו מתברר שהייתה טיוטה מוכנה, מושלמת, שניסחו חברי הכנסת צחי הנגבי מטעם קדימה וגדעון סער מטעם הליכוד. זה קרה בגלל שאביגדור ליברמן הטיל וטו על צירופו של אהוד ברק לקואליציה.
נתניהו הבין שאם ירכיב ממשלה עם ש"ס, ליברמן, הבית היהודי והאיחוד הלאומי, לא יוכל לתמרן, ייתקע בימין הקיצוני ובסוף יגורש. ההסכם שנכרת בין הצדדים כלל רוטציה: שלוש שנים לנתניהו, שנה וחצי ללבני. יחס של 1 ל-2. ביבי היה מקבל שלוש שנים נקיות בשלטון, עם לבני לידו, עם הרבה יותר לגיטימציה בינלאומית והרבה פחות לחצים. אבל אז, דווקא לבני גררה רגליים.
עוד היא מתמהמהת, ביטל ליברמן במפתיע את הווטו שלו על ברק. נתניהו מיהר לשכוח מההסכם עם קדימה. את ההצעה הראשונה לברק קיבלה דווקא נילי פריאל, הרעיה, מברכה שור, המקורבת (לשעבר) של שרה נתניהו. ההצעה כללה סך נאה וחסר תקדים של חמישה שרים, שלל סגנים ואינספור כיבודים.
אי אפשר היה לסרב לה, וברק, שדרדר את העבודה לשפל בלתי נתפס, הוא האחרון שיסרב. במקום להתאשפז לנצח במגרש הגרוטאות הפוליטיות, הייתה לו כאן הזדמנות לקבל עוד כמה שנות חסד. נפתחו מגעים קואליציוניים מהירים, ברק גייס את עופר עיני, שהביא לו את המפלגה, וכל השאר היסטוריה. קדימה נשארה מאחור.
האם מדובר בשגיאה קטסטרופלית של לבני? היום כבר לא בטוח. מבחינתנו, מדובר בטרגדיה, לא פחות. היה מה לעשות עם ממשלה שפויה. גם בלי תהליך שלום. בימים האחרונים שמעה הוועדה הפרלמנטרית המפקחת על חוק טל (עוד ירושה איומה מימי אהוד ברק) נתונים מדאיגים. הוועדה, בראשותו של ח?כ יוחנן פלסנר, שמעה שמספר הגברים החרדים הלומדים בישיבות במימון המדינה שבר בפעם הראשונה מאז קום המדינה את המספר מאה אלף.
רק בשנתיים האחרונות גדל המספר הזה ב-12 אלף. מדהים. בכוללים (גיל גיוס) לומדים בסביבות 70 אלף אברכים (כל אחד מקבל מהמדינה יותר מ-10,000 שקל בשנה, חוץ מהטבות רבות נוספות), בישיבות הגדולות לומדים עוד כ-33 אלף אברכים (כל אחד מקבל בסביבות 5,700 שקל). תקציב הישיבות הגדולות חזר השנה לגודלו מלפני תקופת הקיצוצים המפורסמת (של נתניהו כשר אוצר. אז הייתה לו אחריות): קרוב למיליארד שקל בשנה!
בנוסף, שמעה הוועדה כי מספר הפטורים מצה"ל שקיבלו השנה אברכים ( "תורתו אומנותו") שבר השנה שיא של כל הזמנים והגיע ל-60 אלף בשנתון. סגן אלוף גיל בן-שאול סיפר לח"כים הנדהמים שהמספר הזה צמח פי 150 מאז תקופת בן-גוריון, אף שגודל האוכלוסייה הכללית צמח רק פי 12. זה אומר שהחרדים מתרבים בקצב הגדול מפי עשרה מהריבוי של אוכלוסיית המדינה.
בשנת המהפך הפוליטי, 1977, מספר הפטורים היה רק 8,000. בשנת 1994 לפני 16 שנה בסך הכל, הוא עמד על 24 אלף. ב-1999 הוא היה 30 אלף. ומאז, קצת יותר מעשור, הוא הוכפל! בשנה האחרונה לבדה נוספו 5,000 פטורים. שזה מדהים. זה בלתי נתפס. זה הולך וצומח מול עינינו, בקצב מואץ. בקרוב מאוד, אי אפשר יהיה לעצור את זה. הכוח הדמוגרפי יתורגם לכוח אלקטורלי והגיבנת תהפוך לאיש. המסכן שנושא אותה ומפרנס אותה בזיעתו יהיה הטפל. קטן וחלש ממנה.
תנועת חדו"ש (חופש דת ושוויון), בראשות הרב אורי רגב, עוקבת אחרי התופעה המדאיגה הזו. "מדובר בפגיעה במדינה ובאיום למוטט את הכלכלה שלה תוך שני עשורים", אומר רגב, "המצב הזה מייצר סיטואציה שבה לימוד תורה הופך מברכה לעם ישראל, לסכנה לעתיד המדינה". הדברים מתחברים לדוחות רבים אחרים, בין השאר של מכון טאוב (לאחרונה), שקובעים כי מדינת ישראל תתקשה להתקיים אם יימשכו דפוסי העבודה הנוכחיים של ערבים וחרדים.
לא מזמן ערכה חדו"ש את "מדד הדת והמדינה" (הסוקרים רפי סמית ואולגה פניאל, בהנחיית שחר אילן). הממצאים מעניינים. הסקר בוצע במדגם כפול מהרגיל (800 נשאלים, רק מהאוכלוסייה היהודית), והתוצאות מראות ש-35% מהנשאלים אומרים שיש סיכוי גדול שיצביעו ל"מפלגת חופש דת". מדובר ב-42 מנדטים. מתוכם, 21% אומרים שהסיכוי שיצביעו למפלגה כזו הוא "גבוה מאוד".
זאת אומרת שיותר משליש מהיהודים בישראל שוקלים להצביע עבור מפלגה כזו, ויהודי אחד מתוך חמישה בישראל שוקל ברצינות רבה מאוד להצביע בעד מפלגה כזו. הבדיקה העלתה כי המפלגות העיקריות שנפגעות ממפלגה פוטנציאלית כזו הן ישראל ביתנו (49% ממצביעיה שוקלים להצביע עבור מפלגת חופש דת), קדימה (48%), העבודה (46%), מרצ (46%), ואפילו הליכוד (26%).
במילים אחרות: מפלגה כזו עלולה/עשויה לרסק לא מעט מפלגות בישראל. אם תקום, אם יימצא לה מנהיג ראוי, ואם יתגשמו עוד לא מעט תנאים פוליטיים ונסיבתיים. הפוטנציאל קיים, והוא עצום ורב. לפחות כמו בימי שינוי העליזים. גם אז פרץ אל תוך הוואקום אדם בשם לפיד, וגם היום יש איש כזה (אם כי צעיר יותר), שכבר מפטרל בשטח. אבל יש גם תסריטים אחרים. מפלגות קיימות, נניח קדימה, יכולות לתמרן לתוך הוואקום הזה. ציפי לבני מגבשת לעצמה סדר יום אזרחי כבר זמן רב.
ועוד מישהו: בשקט, בחדרי חדרים, החל במערכת הפוליטית דיבור על המפץ הבא. זה שיגמד את קודמיו. הקמתה של מפלגת מרכז ישראלית-ציונית אחת, שתאחד את כל השפויים. מהליכוד, מקדימה, מהעבודה, ממרצ, אפילו כמה פליטים מישראל ביתנו. עם סדר יום אזרחי מגובש (כולל שינוי שיטת הממשל), עם קווים אדומים מדיניים מוסכמים.
הרי ברור שהגבולות המפרידים היום בין שלוש המפלגות הללו (יותר נכון, שתיים וחצי מפלגות. העבודה גוססת מזמן) הם וירטואליים. רוב מוחלט של חברי הכנסת משלוש המפלגות הללו יושב על אותה בלטה בתחום המדיני. פחות או יותר.
בהנחה שהשוליים ייפלטו (בעיקר קבוצת חוטובלי-דנון בליכוד), אפשר לייצר מפלגה אחת שתגרוף את רוב בנק המנדטים הקיימים היום במרכז הישראלי (שהוא רוב רובו של האלקטורט). רק מפלגה כזו תוכל לערוך שינויים מבניים בדרך ניהול המדינה. שינוי מהותי ויסודי של שיטת הממשל, גיוס או שירות לאומי לכולם (גם חרדים, גם ערבים), גיבוש חוקה.
רק מפלגה כזו לא תהיה תלויה בקבוצות לחץ כמו החרדים. רק מפלגה כזו תהפוך את ישראל למדינה בת ניהול. האם תקום? רוב הסיכויים שלא. כדי שזה יקרה, צריכים להצטבר הרבה מאוד תנאים. רובם טרם בשלו. אבל הדיבור קיים. הוא מתרקם במחשכים, אבל ההכרה שמבנימין נתניהו לא ייצא דבר (רוב בכירי הליכוד שותפים לה) מחזקת אותו.
"השמאל הלאומי" הוא עוד שחקן על המגרש הזה. המחזאי שמוליק הספרי ועו"ד אלדד יניב הניחו על מרכז השולחן, בסלון הישראלי, טקסט מרתק. בשבוע שעבר חטף כאן יניב בראש משני בעלי טור. אראל סג"ל בסופשבוע, שהתריס כלפיו "אתה לא אחי", וקלמן ליבסקינד המצוין, במוספשבת, שנכנס בו על שנאת המתנחלים כפי שבאה לידי ביטוי במסמך.
זה היה סימן טוב ראשון. עכשיו ההתקפות עוברות למרכז. כל עיתונאי יודע שכשכולם מתקיפים אותו, סימן שהוא בסדר. כך גם במישור הפוליטי. "השמאל הלאומי" מהווה איום על כולם. הוא מנוסח מצוין ומביא נוסחה חדשה שיכולה לא רק לשקם את שאריות השמאל, אלא גם להחזיר אותם למרכז ההוויה.
יניב והספרי בעצם החזירו את השמאל לישראליות. חילצו אותו מהלופ המייאש של תהליכי השלום האינסופיים, שהוליכו אותו לאבדון. הם סחבקו את השמאל, הזקיפו אותו, החזירו אותו למקום ההיסטורי שלו, כמקים המדינה, כמוביל הציונות, כמי שלא מתבייש לאהוב את המדינה, להתרגש ממנה, לתרום לה. הם נכנסו במשתמטים, התנפלו על המתנחלים, לא עשו חשבון לאף אחד. אם ננפה החוצה את מפלגות הקצה נמצא שכמעט כל מי שקורא את הטקסט הזה מוצא את עצמו מזדהה עם רוב התוכן.
סקרי עומק שנעשו לאחרונה (בעיקר הסקר של המכון לשלום במזרח התיכון של דניאל אברהם) מוכיחים שהציבור הישראלי נמצא במרכז. מוכן ללכת לשלום, בתנאי שיש פרטנר. מוכן לשתי מדינות, בתנאי שהביטחון יישמר. גם "השמאל הלאומי" מכוון לשם.
שלום? נעשה בכבוד, בתנאי שיהיה עם מי לדבר ועם מי ועל מה לחתום. לגבי המשתמטים (להלן איתי טיראן, שהספרי הצהיר שלא יעבוד איתו אף פעם), לא צריך להיסחף. הם לא בוגדים. הם סתם נוכלים שדפקו את החברים שלהם שנאלצו לשרת גם במקומם. המתנחלים? כאן הם הגזימו. לפחות לדעתי. הפכו מאות אלפי בני אדם לטפילים פורעי חוק. זו הייתה גם תמצית הביקורת של ליבסקינד.
יניב הודה השבוע שיכול להיות שיש כאן משהו, ואמר ש"נכון, עשינו בטקסט הזה הכללות, לא הייתה לנו ברירה. עשינו הכללות גם על הציבור שלנו, וגם על ציבורים אחרים כמו המתנחלים. ברור שלא התכוונו לעשרות אלפי המתנחלים שומרי החוק והסדר, אלה שנשלחו להתיישב מעבר לקו הירוק על ידי ממשלות ישראל, וביום פקודה, כשייקראו לשוב בחזרה, יחזרו בשלום. הכוונה שלנו הייתה לאלה שעוסקים בחרחור מדנים, או לאלה ששותקים מול תופעות כמו 'תג מחיר', כריתת עצי זית והבערת מסגדים".
כך או אחרת, גם "השמאל הלאומי" במשחק, ועוד איך. יניב והספרי חורשים את הארץ, יושבים עם נוער, עם מבוגרים, עם כל מי שרוצה לשמוע. יניב הוא אחד האופרטורים הפוליטיים היעילים שפעלו כאן בשנים האחרונות ואפשר לסמוך עליו שעד הבחירות הבאות הוא ימצוץ כל לימון יחסי ציבור מזדמן כדי להתעצם. כל מה שחסר לו עכשיו זה מנהיג.
אקו"ם