ישראל, 2010: מי אנחנו בכלל?
תלאות היומיום גורמות לנו לאבד את הראש כאותו חוקר בריטי שגופתו חסרת הגולגולת קבורה עד היום בהר ציון. קל מדי לשכוח כמה נפלא ונשגב הוא קיומה העצמאי של המדינה
סר פיטרי נודע כחוקר שגילה את האזכור הקדום ביותר לישראל במקור חוץ תנ"כי. בשנת 1896 הוא מצא את "מצבת ישראל", או "אסטלת ישראל", בקבר פרעה מרנפתח במקדש תבאי במצרים. "ישראל הושם (מהשורש שמ"מ - חוסל) אין לו זרע", נכתב בכתב חרטומים.
ממצרים הפרעונית נותרו מונומנטים גיאומטריים ומומיות גרוטסקיות שנשדדו מקברים ומוצגות במוזיאונים מערביים. כתב החרטומים הוא עסק למלומדים אזוטריים. אבל אנו, ישראל, שכביכול הושם ואין לו זרע, מדברים, כותבים ויוצרים בשפת אבותינו.
לעתים נדמה שהדבר קל בעינינו, בסערת הקיום שלנו, על קטנוניות היומיום וטרוניות מוצדקות יותר או פחות, אנו כפיטרי האומלל, מאבדים את הראש. שוכחים עד כמה נפלא ונשגב הוא קיומה העצמאי של ישראל.
לפני כחמש שנים עמדתי מול הקולוסיאום ברומא, וכמו מתוך תודעה נסתרת נשטפתי בזיכרונות עתיקים. למרות שכבות הזמן והערפל ההיסטורי הסמיך נדמה היה לי כי אני שומע זעקות גלדיאטורים מובסים, שאגות טירוף של חיות מורעבות, מוכות אימה.
באוזני הדהד שאון ההמון צמא הדם הדורש מהקיסר את חיי המפסידים במחוות אגודל. בעוד אני הוזה בהקיץ, ניגש אלי איטלקי מחופש לחייל רומאי, מאלו שעומדים סמוך לאתרים ארכיאולוגיים ומצטלמים עם תיירים יפנים פראיירים, וביקש ממני אש לסיגריה.
ברגע פרוזאי תמה ההיסטוריה החיה ושבה להיות מונומנט ארכיטקטוני
הרמתי ראשי וזיהיתי את תבליט מנורת בית המקדש נישאת על כתפי הבוזזים. התחלתי לבכות. אשכרה לבכות. התחושה העמוקה של הכרה היסטורית הלמה בי. בכיתי מצער ומאושר על הזכות לחיות בעידן שבו העם העתיק גאל את אדמתו ושיקם את ריבונותו אחרי 2,000 שנה. עם שקם לתחייה ממשרפות אושוויץ ובמאבק בלתי פוסק על קיומו, בנה מדינה לתפארת למרות כל המלעיזים.
העם היהודי העתיק, תמהיל חמקמק של חומר ורוח, מתגלם במנורה החצובה בשער הרומאי. ניצחון האימפריה הרומאית על העם המורד מיהודה בשנת 70 לספירה סומל במנורת בית המקדש. חלפו 2,000 שנה ואותה מנורה נבחרה לשמש כסמל המדינה היהודית, אות לברית שחודשה בין העם למולדתו העתיקה.
הזכות להיות חלק ממפעל התחייה דוהה לפעמים בצוק העתים, אולם המאבק על הקיום שנדמה היה כי הוכרע מתחדש היום ביתר שאת. אם יש זכות קיום למדינה יהודית היא שאלה שנשאלת לא רק על ידי דורשי רעתנו מחוץ, אלא גם מבפנים. גם היום, אחרי 62 שנות עצמאות, קיום יהודי ריבוני מוטל בספק. ולכן יותר מתמיד זו שעתה של התחדשות ציונית, של בירור אופטימי, של התוויית חזון יהודי, עברי, ציוני.
בפרקי אבות, פרק א', משנה י"ד קובע הלל הזקן, "אם אין אני לי, מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי". בקליפת אגוז, "אם אין אני לי מי לי" הוא משפט המגדיר את הדנ"א של הציונות המעשית, הקוד הגנטי שהתגשם בהקמת מדינת ישראל. הצורך להתנער מהפסיביות של הגולה לכדי פעולה ולקיחת גורל העם היהודי בידיים. אלא שעתה, השעה דוחקת לבדוק מי ומה אנחנו, לאן מנווטים את הספינה? ואם לא עכשיו, אימתי?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם