שלוש התבוננויות בשכול ישראלי
על מקורה של המילה "שכול", על השכול החילוני מול זה הדתי, ועל התקשורת ביום הזיכרון והטרוניות הבלתי מוצדקות כלפיה
תהיתי ביני לביני מה מקור המילה הכואבת הזו. אני חייבת לציין כי מעולם לא נתתי על כך את הדעת ואני סבורה כי מכוח האינרציה של החיים, כדרכן של מילים ומנהגים שבשגרה, אני לא היחידה.
ההגדרה הכללית של שכול, השאובה מחקר הפסיכולוגיה, היא תחושה המלווה אדם המאבד בחייו בן משפחה קרוב. לרוב המונח מתיישב עם איבוד צאצא או שאר בשר, כגון אח או אחות, אך יש המייחסים לו גם אובדן של חבר קרוב או בן משפחה מדרגה רחוקה יותר. אם נשים לב, אנו משתמשים במונח שכול לרוב לגבי הורים שכולים, אב או אם שכולה ואח או אחות שכולים. לגבי בעל או אישה, אנו משתמשים בשורש 'אלמן' ולגבי ילד שאיבד הורה – 'יתום'.
ונחזור לטרמינולוגיה. דווקא התנ"ך מציע פרשנות ראשונית מעניינת: המונח מופיע לראשונה בספר בראשית. "ואני, כאשר שכלתי שכלתי" (בראשית מ"ג, י"ד). יעקב אומר זאת לבניו, כאשר הם באים לספר לו על אשר ארע לאחיהם יוסף.
מאוחר יותר מופיע המילה שכול בספר משלי (ט"ז,כ"ב) "מקור חיים - שכל בעליו". המונח שכול קשור אפוא לשכל האדם – תבונה ודעת. השכל האנושי משול למקור חייו של האדם, ומכאן כי אובדן החיים כרוך בשכול.
פרשנות נוספת גורסת כי המילים שכל והשכלה הינן ההיפך של המילה 'סכלות', שמשמעותה הבסיסית הינה טיפשות והיעדר שכל. אך פרוש נוסף למילה סיכול הינו היפוך ועשיית דברים שלא כמנהג הטבע. דוגמה זו מוזכרת בתנ"ך כאשר בירך יעקב את נכדיו אפרים ומנשה ועשה זאת הפוך (הניח את יד ימין המקובלת להניח על הבכור, על אפרים הצעיר ואת יד שמאלו על מנשה הבכור). במקרא מצוין כי יעקב "שיכל את ידיו" (בראשית מח,יד). אובדן אדם צעיר בטרם עת, הינה מנוגדת והפוכה לדרך הטבע ומכאן גם כן ניתן לשאוב פרשנות למונח שכול.
עוד סברה, שונה במקצת, הציעה את שורשי המונח "אשכול". אדם הנקטף מאשכול החיים ומצרור משפחתו.
הביטוי "פוליטיזציה של השכול" מוכר היטב בשיח הציבורי המקומי ונדון במחקרים רבים. לאחרונה נתקלתי בדיון אקדמי סביב "הסוציולוגיה הישראלית של השכול". הסוגיה נדונה סביב מאפייני השכול הדתי אל מול השכול החילוני, תוך התמקדות בשכול כפועל יוצא של אובדן אדם יקר על רקע ביטחוני, צבאי (ולא שכול על רקע מחלה, תאונת דרכים וכו').
מבלי להיכנס לפרטים, היה משהו
ומילה על "התקשורת של השכול". גם השבוע, עסקו תוכניות ביקורת התקשורת בנושא שיתוף הפעולה המצוי והרצוי של התקשורת הישראלית עם נושא השכול. העניין בלט במיוחד על רקע הטרגדיה הנוראה של משפחת פרץ.
אך זווית אחרת צדה שבוע את עיני באחד מפורומי התקשורת באינטרנט, והיה זה דווקא סביב שידורי הטלוויזיה ביום הזיכרון. העמדה טענה נגד "מיחזור" תוכניות הזיכרון ביום הזה בערוצי הטלוויזיה השונים. "אותן תוכניות, אותם סרטים.. אין מה לראות..". כך בדיוק.
שני דברים לי על כך: האחד, הלוואי ולא יהיו לנו סרטים חדשים על נופלים נוספים; והשני, "המיחזור" הוא חלק ממפעל ההנצחה. זו היא המהות של נושא הזיכרון. לזכור ולהזכיר, לשם כך קיים היום העצוב הזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם