"עשית את אנה קרנינה?"
לקחתם מהצעירים של ימינו כל כך הרבה חושניות ומגע אמיתי כדי להשתיל במקומם קור וירטואלי וניכור דיגיטלי. אל תיקחו להם גם את הספרים
מדי פעם אני קורא או שומע על הנוער הנפלא שלנו שמבלה במועדוני היוקרה בתל אביב, וכיצד צעיר מסוים גרר צעירה פרועה בהסכמתה לבתי השימוש של המקום ושם הוא "עשה סקס בשירותים". חשבתי מה אני הייתי עושה אם הייתי מגיע למצב המשפיל הזה. אין לי ספק שאם הייתי שרוי עם בחורה בהסכמה מול איזו אסלה במועדון רועש, השאלה הראשונה שהייתי שואל אותה היא: "האם קראת איזה ספר טוב בזמן האחרון?".
השאלה הזאת מובילה להרהור הנוגה הבא: האם אנחנו עדים לסוף עידן הקריאה בספרים? עדיין לא תם הצער על גסיסתה האיטית של התקשורת המודפסת, וכבר אנחנו מודאק גים שייקחו לנו את הספרים כפי שהכרנו אותם עד כה.
קראנו בעיתונים על מזימת העולם הווירטואלי לנפק לנו ספר אלקטרוני שיחליף את כל הספרים. למפלצת הזאת קוראים E-BOOK. במחשב אלקטרוני נייד. תעשה דאבל קליק על שם של ספר, תטען אותו בקליק דבילי נוסף ותקבל אותו על המסך הלא מרצד. "ספר אלקטרוני דק וסקסי", מדברת בשבח ההמצאה עדנה טל (שמחזיקה לדעתי את התואר הארוך ביותר בעולם: "ראש המרכז לשילוב טכנולוגיות בהוראה מרחוק באוניברסיטה הפתוחה"). תהרגו אותי אם אני תופס איך הסקס חדר לכל מגזר בחיינו.
ואחרי שעשו סקס או סמים, מה שהיה שם קודם, הצעירה הדיגיטלית בשירותים של המועדון תשאל את הצעיר האייפודי שגרר אותה לשם: "עשית את אנה קרנינה?".
"לא", יפלוט הצעיר מבעד לזיפיו, "אבל טענתי את ג'פרי ארצר".
בעולם האמיץ והדיגיטלי הזה כבר ויתרתי מספיק. אל תיקחו לי את הספרים. כל הדברים שאני שונא נמצאים במחשב. כל הדברים שאני רוצה לדעת נמצאים בספרים. כל מה שאני יודע כיום קראתי בספרים. קראתי כל הזמן ובכל מקום. החברים הכי טובים שיש לי הם אלה שמביאים לי ספרים טובים שעדיין לא קראתי. החברים שלי לא רק צריכים לשנוא את האנשים שאני שונא, אלא גם לאהוב את הספרים שאני אוהב. כשאני מבקר לראשונה מכרים חדשים אני מחפש קודם כל את מדפי הספרים. אם במקום ספרייה יש להם בסלון מסך פלזמה ענקי, כל הסיכויים שלעולם לא אבוא שוב ולא אהיה חבר שלהם.
הספרים שאני שומר על המדפים שלי הם התרפיה והשריון שלי, הנשק וכדורי השינה שלי. היו לי אלפי ספרים,
אני יודע שאסור לתת ספרים, הם אף פעם לא חוזרים אליך. מצד שני, הספרייה היקרה שלי מכילה ספרים רבים שאני לא החזרתי, ככה שאני לא כועס על אף אחד (חוץ מעל אלה שקצת הגזימו ואם הם קוראים את זה שיחזירו לי את הספרים עם החתימות של עגנון ושל פול אוסטר). אני בחיים שלי לא אקרא ספר אלקטרוני. ספר בלי ריח. בלי דפדוף ובלי כריכה. בלי קצה עמוד מקופל בדפים שאני מקווה עוד לחזור אליהם. בלי כתמי התה והיין.
שום E-BOOK לא יחליף את גדוד הספרים שלי שערוך בשורות ומוכן לקרב. סטלינגרד של התבונה. ספרים שרכשתי בשווקים במדריד, אמסטרדם ולונדון. ספרים שרכשתי ב"גותם?" בניו יורק - "לוליטה" של נבוקוב וספרים של הנרי מילר שהיו מוחרמים ונמכרו מתחת לשולחן כמו סמים קשים. "דון קישוט" באחת המהדורות הראשונות שלו - ספר מתפורר שכבר עבר טיפולי החייאה אצל כורכים מהוללים. "הברית החדשה" - עותק מלפני כמעט 200 שנה שקיבלתי כאות פיוס מכומר אנטישמי בבר אירלנדי ירוק ברובע צ'לסי בניו יורק.
עשרות שנים לקח לי לגבש את הקלאסיקה שלי - מ"האיליאדה" של הומרוס ועד השירים של צ'יקי ארד. ספרי שירה של סילביה פלאת ושל אמילי דיקנסון שהעניקו לי משוררות מתאבדות אחרות יחד עם ספרי הבוסר הצעירים שלהן. ספרי המתח של דשיאל האמט וריימונד צ'נדלר שהעניק לי עמוס קינן עם הרשות לא לסבול את עוגיות המדלן של פרוסט (הסופר הזה שכתב במיטה). ספרי השירים של יאיר הורביץ - בעמוד הראשון שיר מנוקד קטן וחתימה של המשורר האדמוני. ועדיין לא המציאו את הטכנולוגיה שתוכל להחדיר חתימה של משורר מת לשביב אלקטרוני חי.
אנחנו הזקנים שנאחזים עדיין בילדות שלנו שמורכבת בעיקר מספרים, לעולם לא נקרא ספרים מהצג כמו שלעולם לא ננהל את חיי האהבה שלו באס.אם.אסים. אני בהחלט מאמין לחבר הקרוב שאמר לי: "אף אישה לא עינגה אותי במיטה כמו אגאתה כריסטי". אבל אלה שנולדו לתוך הטכנולוגיה אולי לא יידעו שבכלל אפשר לקרוא משהו שלא מהבהב על המסך.
"קניתי לבן אחותי ספר לכריסטמס", אמר מילטון ברל, "ולקח לו שבועיים לחפש איפה הבטריות". לקחתם מהצעירים של ימינו כל כך הרבה חושניות ומגע אמיתי כדי להשתיל במקומם קור וירטואלי וניכור דיגיטלי. אם תיקחו להם גם את הספרים, הם יטפחו את העילגות שלהם במועדונים עם אקסטזי להמונים, מוסיקת דאנס מחרישת אוזניים וסקס מהיר בבתי השימוש.
ותעשו לי טובה, אם באמת אתם מתכוונים להחליף את הספרים בלפטופ קטן וסקסי, תעשו את בשירותים, ומהר, כי בחוץ מחכה תור ארוך. ואני ממש לא רוצה לדעת שום דבר על זה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם