רגע, אז הוא יצא מהארון?
לאמנים בישראל קשה לעשות את הצעד האמיץ ולחשוף את נטיותיהם המיניות, ולרוב העיתונאים עושים זאת במקומם. אלה וגם אלה יכולים ללמוד שיעור מריקי מרטין
כי בישראל הקטנה, ראיונות יציאה מהארון זה פאסה, האאוטינג הוא כבר לא כזה מעשה מגונה, וכלי התקשורת עושים את המלאכה עבור האמנים של ימינו, שאיבדו את האומץ והפכו פחדנים.
אם פעם – עוד בשנת 2001 הרחוקה – נדרש עברי לידר לצאת מהארון בראיון חושפני עם גל אוחובסקי, המצב היום השתנה לחלוטין. בזמנו, אוחובסקי היה צריך לשאול שאלות, לקבל תשובות ברורות מהזמר, ורק אז הייתה כתבה.
אבל היום? יהודית רביץ עשתה סרט דוקומנטרי מגומגם, שרק מי שמכיר אותה באופן אישי היה יכול להבחין בו בזוגתה שחיה עמה. והתקשורת? היא כבר עשתה את העבודה עבור רביץ שלא היה לה את האומץ לעשות את הצעד בעצמה בעזרת כתבות שהתנוססו בעיתונים לפני שידור הסרט.
יש כאלה הסבורים שהאופן שבו בחרה רביץ לצאת מהארון היה מלא חן, אבל אלמלא הכותרת המקדימה בעיתון - שהבהירה לכולנו מה אנחנו רואים - איש לא היה מבין שזו דרכה לצאת מהארון.
עכשיו הגיע תורו של פוליקר. בראיון שהעניק לעיתון, בראיון שקיים בתחנות הרדיו, ובסרט ששודר השבוע בערוץ 10, לא הייתה אמירה ברורה וגאה במי שהוא. בעיקר נותרו ציטוטים משיריו שידברו בשמו. מה שהיה סוד במשך שנים כה רבות, נשאר עדיין צל חיוור ולא עמידה באור הזרקורים.
אבל שוב התגייסה התקשורת כדי להשלים עבורו את המלאכה. הפעם היו אלה החברים ב"ארץ נהדרת" שהבהירו לכולם, עוד בטרם שידור הסרט, מה אנחנו למעשה שומעים ממנו בכל הראיונות (למי שזה עדיין לא ברור). נו, אתם יודעים: "וואי, אתה מרביץ חזק בשביל...".
לא מכבר התראיינה דנה אינטרנשיונל בתוכנית הרדיו שאני עורך. בשידור חי היא בחרה להוציא מהארון זמר מוכר. אני שמח שלא היה מדובר בראיון מוקלט, אז הייתי נאלץ לעמוד בפני הדילמה האם לשדר את הראיון או לא. בינינו, רוב הסיכויים שלא הייתי משדר אותו, ומעדיף לגנוז אותו באיזו כספת סודית. גם עתה אני בוחר שלא לציין את שם הזמר, למרות שרבים יודעים במי מדובר. הסיבה לכך היא שאני מאמין שזהו צעד שהאמנים צריכים לעשות בעצמם, ולא אנחנו אמצעי התקשורת עבורם.
בכל המקרים הללו מדובר באנשים בוגרים שיודעים היטב איזה אורח חיים הם מנהלים. לא מדובר בבני נוער מתבגרים או מבולבלים, וגם לא כאלה שמסתירים את מי שהם מפני חבריהם. מרביתם חולקים את חייהם עם בני זוג, מתגוררים יחד, והסביבה שלהם יודעת היטב מי הם.
אבל הקהל הרחב? אותו משאירים בחשכה. מתביישים. הופכים את נושא הנטייה המינית ל"אישיו"
בגלל זה תשע שנים אחרי האלבום האחרון, פתאום לפוליקר יש "דברים שרציתי לומר". בגלל זה לפתע כשיוצא אלבום חדש לזמר אדם אנחנו נחשפים לסרט מרגש על חייו הכפולים כהומו וכאליל הבנות. בגלל זה רביץ, שהייתה חרדה לפרטיותה כל השנים, מסכימה להיחשף בסרט אינטימי על חייה. וזו גם הסיבה שהזמר שדנה אינטרנשיונל בחרה להוציא מהארון נבהל. הוא עוד בשיא הקריירה, מה הוא צריך את "כאב הראש" הזה. חס וחלילה שאיזו נערה בת 16 תחשוב שהוא הומו, למרות שהוא מעביר כך מסר של "בושה", כמו בימים בהם חשבו שמדובר במחלה.
בדיוק בגלל זה כך גם נשמעים השירים של אותם אמנים, חסרי אומץ כמו מי שכתב אותם. אולי עכשיו עוד יש סיכוי שריקי מרטין יכתוב משהו בעל משמעות, כשהוא מסוגל לראשונה לבטא במילים את מה שהוא מרגיש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם