ריח קטה וצלילי הבגוס
דני אדמסו נזכר בילדותו באתיופיה בעת חג הפסח, כאשר עבור קיומם הדתי פיתחו היהודים מנהגים ומסורות הייחודיים רק להם
כילד נשאתי את הכלים הנגועים בחמץ מחוץ לגדר הבית בהתרגשות ובהתלהבות לקראת בואו של החג. לא אשכח את המחזה השנתי של אבי, שם קורטוב קמח בקצה בגדיו, קושר ואומר: "אנחנו עכשיו יוצאים ממצרים" קם ומתחיל לצעוד, כשהמשפחה משחקת את תפקיד עם ישראל וצועדת אחריו ואבא מגלם את משה רבנו.
בזיכרון שלי צרוב גם האופן בו אמי אפתה את המצות לקראת הסעודה. לוקחת קמח חיטה טהור (סְנְדֵה), מערבבת עם חומוס (שִימְבְרָה) טחון, לָשַה את הבצק עד הפכת הבצק לנוזל כמו דייסה. מוזגת את הבצק על מחבת גדולה עשויה מחמר (מְגּוגּוֹ) בצורה סיבובית. המחבט נתמכת בשלוש אבנים (גּ'וּלְצַ'ה) שסודרו מראש בצורת מעגל, בתוכו בוערת מדורה מעצי אתיופיה כגון קְטְקְטָה, זְגְטָה, ווֹיְרָה או קָצ'וֹנָה.
במחשבה לאחור, רק הזמן הפריד בין זיכרון יציאת מצרים לבין סגנון חיינו באתיופיה. אפיית המצות על ידי אמי הייתה מקור שגישר על אותו פער, וכוח מעשה ידיה ורוחה קירבו אותי לאותה חוויה יותר משלימוד הפרקים בספר שמות, בבית הספר היסודי ובישיבה.
יהודי אתיופיה, בשונה משאר היהודים שנפוצו בגלות, חיו מבודדים לגמרי משאר בני ישראל. למרות זאת, ולמרות אויבים שקמו עלינו לכלותם בשל אמונתנו, שמרנו בדבקות ובקנאות את דת ישראל כיאות. עבור קיומנו הדתי פיתחנו מנהגים ומסורות הייחודיים רק לנו.
אחד המנהגים, שברבות הזמן הפך למשחק משפחתי, הוא מנהג ה"בָגוּס". באתיופיה לא רק שהיה איסור אכילת חמץ, אלא אין להזכיר חמץ או כל שם של מאכל שהוא חמץ. כיוון שטעויות קורות, ילדים ומבוגרים כאחד היו נוטים להתבלבל ולבקש דָבוׁ(לחם) במקום קִטַה (מצה) או כל שם של מאכל אחר שהיה נפוץ עד כניסת החג. בגין שגיאות מאין אלו היו "גובים" מחיר לא פשוט. אח, אבא, אמא או קרוב משפחה ששמע אותך טועה - היה מזנק וזועק אל אוזנך: "בָגוּס" (תפסתי אותך), מעקם את אוזנך על שהשמעת דבר חמץ באוזניו. הלה היה מרפה מאוזנך רק לאחר שהתחייבת לשלם לו "קנס" כלשהו לאחר חג הפסח.
לא אחת אירע שהקנס שהיית נכון לשלם לא עלה
עניין זה היה ידוע היטב לשני הצדדים, כך שאוזן סובלת והתמורה שהובטחה בעקבותיה לא היה בה די כדי לספק את תאוותו של האוחז באוזן. במקרים רבים היה מעשהו ביטוי לכעס שאגר כלפיך במהלך השנה והנה נמצאה התירוץ למימושה. את המשחק שחקו אבא וילד, אמא ובנה, סבתא ונכדה, מנער ועד זקן. כל מי שהיה יהודי בכפר "זכה" בחג הפסח לכל הפחות פעם אחת במעיכת אוזן, לעיתים שתיים. עבורנו, הילדים, הייתה זו הזדמנות בודדת וחד פעמית בשנה, בה יכולנו להרים ידנו על הורינו.
במקור, מנהג זה בא למנוע שמא "מי שאומר דברי חמץ בפסח, סופו שיטעם חמץ בפסח" כפי שהיה אומר אבי מתוך כך, יהודי אתיופיה נהגו בחומרה ונמנעו בחג הפסח מכל אזכור לדבר קיומו של חמץ בפסח. כל זאת היה עבורם מקור שקירב את יהודי אתיופיה לזיכרון יציאת מצרים. מסעם של יהודי אתיופיה לארץ, דומה ליציאת בני ישראל ממצרים. יצאו ברכוש דל, מותירים מאחור את כל שהיה להם מאחור. את הצימאון של יהודי אתיופיה לירושלים לא הצליחו לקטוע השודדים, חיות הטרף ואפילו לא המוות.
זאת למרות שהאדמה החרוכה של סודן הצליחה לגמוא את דמם של אלפי פעוטות, מתבגרים וזקנים מיהודי אתיופיה, שלדידם נעדרו האותות והמופתים שעמדו לבני ישראל בצאתם ממצרים. עכשיו, כשהמרחק הולך וגדל בין יציאת מצרים לבין מסעם של יהודי אתיופיה לישראל, גדל גם המרחק בין הילד מהכפר לבין היהודי החי בישראל.
זיכרון ילדותי שהולך ומטשטש לוקח איתו את המנהגים, המורשת שעליהם גדלתי ובזכותם הגעתי עד הלום. אבל אחת לשנה בבוא חג הפסח, כאשר אני חושק בדבר חמץ, עולה בי זיכרון ילדות, אז מתערפלים להם הגבולות שבין רחוק וקרוב, אתיופיה, ישראל, סודן ומצרים. בסוף תמיד מנצח הילד מהכפר שבי, את האני החדש שבתוכי, זה החושק בחמץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם