אמנון המציל: פרידה מאיש עם לב זהב
בשבת בבוקר צלצל אליי גולי הדייג. "אמנון הלך", אמר. אפילו שישבתי בחברת כמה אנשים בבית קפה, חשתי כיצד העיניים שלי מתמלאות דמעות
תנסו לרגע להפעיל את דמיונכם הפרוע כשאתם קוראים את השורות הבאות ולתסרט אותן במוחכם: קיץ 1975-1974 בחוף שרתון, המכונה חוף מציצים, בחוף המופרד, המותר לרחצת דתיים בלבד, מאות מתרחצים נמצאים במים, אפילו שהדגל המונף על סוכת ההצלה הוא דגל אדום, המתריע על סכנה.
ברמקול נשמע קולו של אמנון המציל מתחנן למתרחצים (באותו יום זה היה יום גברים בלבד) שיתרחקו מאזור המזח, המסוכן לרחצה בגלל הזרמים שעלולים לסחוף את המתרחצים ולהביא לטביעתם, חזרתי עם אחד הדייגים שעבדתי אתם באותם ימים לחוף שהיה נמל הבית שלנו.
היינו עייפים וסחוטים אחרי שהרמנו כמה "שרקים" (שיטת דיג לתפיסת דגי טרף גדולים עם פיתיון חי בעומק הים), היו לנו על סיפון הסירה הקטנה שני אינטיאסים במשקל כעשרה קילו כל אחד, חתול ים גדול, כריש חול בינוני וכריש המכונה "אבו כאלב" במשקל כמה עשרות קילו, מפלצת מפחידה למדי שמצויה בכמויות גדולות לאורך חופי הים התיכון.
הגענו בסירה לקראת כניסה לחוף, שמענו את אמנון מוציא את נשמתו ברמקול והמתרחצים החרדים-רובם לבושים גטקעס - מבצעים טבילות במים, מכניסים את הראש ומרימים עכוז וההפך.
סימנתי מרחוק לאמנון להביט בסיפון של הסירה. הוא ראה את הכריש
אמנון צעק בהיסטריה ברמקול למתרחצים לצאת מהמים. "להקת כרישים נכנסה לחוף", צרח וסימן לכיוון הכריש, שהזזתי אותו למעלה ולמטה, וזה נראה למתרחצים ההיסטריים כאילו הכריש תפס מישהו. כל המתרחצים פצחו בצווחות "שמע ישראל", והחלו להימלט מהמים, דורסים זה את זה, מסתבכים עם הגטקעס, קמים, נופלים ונמלטים.
אמנון השתין מצחוק בתחנה, אני צחקתי במים ובלעתי מי מלח, וכמעט גרמתי את הפדיחה הכי גדולה שיכולה להיות למציל. המים שבלעתי גרמו לי חנק, וכמעט טבעתי בעצמי.
כשנרגעתי הובלתי את הכריש לחוף. מאות המתרחצים התקבצו מסביב המומים ממראה עיניהם, ואמנון המשיך את ההצגה במיקרופון, וביקש מכל המתרחצים למחוא כפיים למציל האמיץ זהבי, שנלחם בכריש, הרג אותו, והציל את חייהם.
נדמה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שמאות אנשים מחאו לי כפיים על דאווין הכריש שנכנס לספר ההיסטוריה של חוף מציצים.
בשבת בבוקר צלצל אליי גולי הדייג. "אמנון הלך", אמר. אפילו שישבתי בחברת כמה אנשים בבית קפה ברחוב יהודה המכבי, חשתי שהעיניים שלי, שבדרך כלל הן יבשות, מתמלאות נוזלים, ואלה החלו לגלוש במורד האף. זה לא ניתן לשליטה.
קמתי והלכתי כמה מטרים הצדה, וזכרתי כי הפעם האחרונה שראיתי את אמנון הייתה לפני כמה חודשים, כשעוד היה יכול ללכת באטיות, מנסה לשמור על שיווי המשקל, על האיזון שאבד לו בגלל המחלה הארורה שפגעה לו בראש - גידול, ניתוח ועוד ניתוח, הזנחה מצד קופת חולים, אשפוזים, טיפולים והידרדרות שהובילה למוות.
עפתי על כנפי הדמיון אל גדות הירקון, אל הקטע שמעבר לתחנת הדלק בדרך חיפה לכיוון מזרח, שם הייתה מותקנת ה"הופה" של אמנון, רשת שהייתה תלויה מעל הירקון, מחוברת לעמודים ולעצים.
הרשת הייתה מורדת אל מתחת לפני המים בעזרת מנואלה בהפעלת יד, כאשר להקת דגים הייתה עוברת מעל הרשת היא הייתה מורמת בעזרת תנועות מהירות עם ידית המנואלה והדגים, בעיקר דגי בורי היו מקפצים על הרשת שקיבלה "בטן", ובמרכזה היה מעין שק שהדגים התגלגלו אליו.
אמנון היה מוריד את הרשת לגובה חצי מטר מהמים, בסירת משוטים היה מגיע לאזור השק במרכז הרשת ופותח את הקשר מעל הסירה והדגים, כמו ממשפך, נשפכו אל הסירה מקפצים ומפרפרים בדרכם האחרונה.
אני לא זוכר תאריכים וכמה שנים הייתי עוזר לאמנון עם דיג ההופה, אבל זו הייתה חוויה בלתי נשכחת, ובהמשכה עבדתי אתו בדיג עם סירה בים הפתוח, עבדתי אתו כפקח בחוף הדתיים-מציצים, ומאוחר יותר, אחרי שעברתי קורס מצילים, עבדתי אתו כמציל.
להבדיל מהתאוריות הדביליות שכל מיני חורצי לשון ופילוסופים בגרוש מרבים להשמיע, רובם הגדול של ילדי צפון תל אביב גדלו בבתים עניים, וחלק גדול מהם נאלצו למצוא עבודות מעבודות שונות כדי שיהיו להם כמה גרושים בכיס.
אמנון עזרא, ששינה לימים את שמו לזמיר, נולד לאב שהיה סבל עם תלת-אופניים בשוק ואם שעסקה במשק בית ומאוחר יותר בטיפול בילדים. בית עני, פשוט, שהיה צמוד לירקון, המקום הכי צפוני בתל אביב של שנות החמישים ושנות השישים.
אמנון לא היה חסיד גדול של בתי הספר, ולכן לאחר שסיים בקושי את העממי החל לעבוד. מאוחר יותר הצטרף כנער סיפון לספינות צי הסוחר, שירת שירות צבאי מלא כחייל פשוט, וחזר לאחר מכן לעבודה עם ההופה בירקון, עם סירת דיג בים, ותוך כדי עבר קורס מצילים והפך להיות מציל ודייג.
לפעמים, כשהיינו יושבים במבנה שבחוף, לוגמים ערק ומדברים על החיים, הסתלבטנו על העובדה ששנינו לא למדנו בתיכון, שנינו הגענו מבתים של תפרנים, צפוני אשכנזי וצפוני עיראקי, מתפרנסים מדיג, מחזרים חרמנים ללא הכרה אך גם רומנטיקנים שמכירים את כל הפוילעשטיק של מוזיקת נשמה לאור נרות על סוכת המציל עם המחוזרת היומית שחשבה שהיא נמצאת בסרט הוליוודי.
ייתכן שלא היה מקום לכתוב סיפור על אמנון המציל אלמלא העובדה שבזכותו של אמנון ומצילים אחרים אנשים רבים מאוד חיים היום חיי אושר ואולי עושר, הקימו משפחה, בית וילדים, אבל ברגע מסוים בחייהם, כאשר הסתבכו עם זרם או מערבולת בים והחלו לבלוע מים, לשקוע ולפרפר, הגיע אמנון המציל (או זהבי או גיגי או בובוש או צופי), וחילץ אותם מהמים דקה לפני שנעלמו מתחתיהם וזרמו אל מותם בחנק מטביעה.
אמנון עבד עשרות שנים בחוף הדתיים - הקהל הכי מחורבן שיכול מציל לקבל, ולו משום שהם לא ממושמעים, ומאמינים שאלוקים יצילם בעת שיטבעו, תופעה שלא תיאמן, אשר גרמה לי להודיע להם כמה פעמים ביום במיקרופון של התחנה שמי שמרגיש שהוא טובע וירים ידיים ויצעק "המציל" או "זהבי" - יש לו סיכוי לחיות, ואם הוא יצעק "שמע ישראל" - אין סיכוי שאלוהים יגיע אליו עם חסקה ויחלץ אותו.
למרות התדמית הלא מי יודע מה של כמה מהמצילים, אמנון זמיר היה נשמה טובה ורומנטית, היו לו ידי זהב והוא ידע לעשות עבודות נגרות ופסלי עץ מקסימים. לכל קריאה של חבר במצוקה היה נענה ללא שאלות, רצה תמיד לדעת וללמוד ולהשלים את מה שהחסיר בבית הספר ובבית הוריו, שהיו אנשים פשוטים שבפשוטים.
אני זוכר שהיה בא בחגים להוריי ומביא להם דגים לחג, והיה יושב שעות ושומע מאבי סיפורים על ימי ראשית הארץ, סיפורי החלוצים וגם סיפורים על יהדות וחגים ותפילות ומעשיות יהודיות, מסיפורי הרש'לה מאוסטרופולי עד סיפורי הבעל שם טוב.
מגפת הסרטן הכתה במציל מחוף הדתיים כשחצה את גיל חמישים. לאחר עשרות שנות עבודה קשה בשמש הקופחת נתגלה בראשו גידול. כעשר שנים הוא נלחם במחלה, ניסה לחיות חיים רגילים בלי להעמיס על איש את מחלתו, ניסה לטפל בו בזמן בהוריו החולים, שמצבם הידרדר מאז נרצח אפרים אחיו בידי עבריינים בארצות הברית.
סיפורו של אמנון המציל הוא סיפור על רווק תל-אביבי אוהב חיים, שעבד קשה מאז היה נער, הצליח לקנות דירה, להתלבש ולאכול היטב, להיות אהובן של לא מעט נשים. מעולם לא התבכיין על אפליה לרעה, מעולם לא צווח "מגיע לי", ולפעמים כשהגיע לו היה מהסס לדרוש מחשש שישויך לאנשי "המגיע לי".
לאחר שהוריו מתו הידרדר מצבו, עוד ניתוח, עוד טיפולים, המציל החסון שהיה מרים רשתות עם מאות קילו דגים, שביד אחת הרים בקלילות חסקה ודחף אותה למים, הפך לקשיש בגיל שישים, ידיו רעדו, היו לו התקפי אפילפסיה, ניסה לשמור על כבודו כמעט עד הרגע האחרון, ולא רצה עוזר פיליפיני עד שלא הייתה בררה.
חברת הילדות שלו זיווה ואורי הדייג "הנשמה הטובה:? סייעו לו בימיו האחרונים.
בשבת האחרונה הלך לעולמו. לא, איש מבין מאות האנשים שהציל את חייהם לא היה בלוויה, אולי כי לא ידעו אפילו את שמו ולא התעניינו אחרי שחילץ אותם מטביעה. הציבור כפוי טובה למציליו. יהי זכרו ברוך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם