שקט, בונים

ההתמקדות בשאלת תזמון ההודעה ולא בעצם הבנייה בהתנחלויות - מלמדת עד כמה לא הפנמנו שהמו"מ לא אמור להתקיים עם האמריקנים, אלא עם שכנינו הפלסטינים

דרור אטקס | 16/3/2010 9:00

המשבר הדיפלומטי המתוקשר עם הממשל האמריקאי סביב הכוונה לבנות כ-1600 יחידות דיור בצפון מזרח השטח המוניציפלי של ירושלים ברכס שועפט, מחדד מספר תובנות המאפיינות את חיינו כאן והנוגעות ישירות לאופן המעוות שבו הציבור הישראלי ועימו המנהיגות הפוליטית הישראלית, מתמודדים עם המציאות הפוליטית המקומית: ביטויו המובהק של מצב זה, היא סדרת ההתנצלויות שאין דרך אחרת להגדירן אלא כפתטיות - של נתניהו וסביבתו הקרובה, בשל התזמון "הלא מוצלח" של הודעת הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה של מחוז ירושלים, שאירעה במהלך ביקורו של סגן נשיא ארה"ב בארץ. החרפת המשבר עם הממשל, אף הביאה את נתניהו למנות "ועדת בדיקה" שתפקידה הוא "לבדוק" כיצד אירע שההכרזה על אישור תוכניות הבנייה נעשתה בלא להתחשב בתזמון הפוליטי הרגיש?

נו באמת, וכי מה יש כאן בכלל לבדוק? האם נתניהו מצפה שתעשיית הבנייה בהתנחלויות שלא פסקה להפקיע אדמות, לתכנן ולבנות ולו ליום אחד ב-40 השנה האחרונות, תהיה במצב שלOFF דווקא לכבודו של ג'ו ביידן? הרי נתניהו ודאי יודע שמזה עשרות שנים הבנייה בהתנחלויות נמשכת במצב של "אוטומט", פשוט כיוון שלאף פוליטיקאי ישראלי אין אומץ להפסיק עם זה. וכך נוצרות להן כל מיני הגדרות הזויות מהסוג של "התנחלויות שבקונצנזוס" או "ירושלים בירת ישראל המואחדת לנצח נצחים" שרק מנציחות את חוסר ההבנה של דורות של ישראלים שאין ברשותם את הכלים להתחיל ולהבין את המציאות הפוליטית השוררת בארץ.

אך האמת היא שההתמקדות ב"תזמונה האומלל" של ההודעה ו"העלבון" שכביכול נגרם לאמריקאים כתוצאה מכך, אינו אלא עלבון לאינטיליגנציה של כולנו: ישראלים ופלסטינים כאחד, החיים הארץ הזו ותוהים לאילו תהומות היחסים בין שני העמים הללו עשויים עוד להתדרדר. ההתמקדות בשאלת תזמון ההודעה על הבנייה ולא בעצם הבנייה בהתנחלויות כולן (וישנן נכון להיום למרות "ההקפאה" עשרות התנחלויות בהן ישנה בנייה מואצת), מלמדת שוב עד כמה השיח הפוליטי בישראל חוסם את הפנמתה של עובדה יסודית אחת - והיא שהמשא ומתן על הסדר מדיני כזה או אחר, לא אמור להתקיים עם נציגיו של ממשל אובמה החיים אלפי מילין מכאן, אלא עם שכנינו הפלסטינים החיים כאן ממש, עימנו בארץ זו.

אלא שמנגנוני ההכחשה והטמטום הקולקטיביים שאנו לא מפסיקים להתכרבל בחיקם, אינם מאפשרים לנו להסכין אפילו עם עובדה בסיסית זו. התוצאה היא שהפלסטינים והאינטרסים הקולקטיביים הלגיטימיים שלהם, ממשיכים להיות שקופים לחלוטין עבור רוב רובנו הישראלים.

ראוי שבקדימה ייאלמו דום

אך ישנה גם תובנה שנייה המתגלה בסיפור זה, והיא באופן מוזר דווקא מעט מעודדת:
התגובות החריפות שמגיעות מהעולם ובעיקר מארה"ב באשר לתוכניות הבנייה החדשות, מדגימות בהפוך על הפוך, עד כמה ממשלתו הימנית של נתניהו עדיפה על פני האלטרנטיבה של קואליצייה רחבה, שבה מסתופפות יחדיו סביב ריק אידיאולוגי ואימפוטנציה פוליטית, שתי המפלגות הגדולות קדימה והליכוד (למפלגת העבודה כבר אין אפילו טעם להתייחס). מתברר שוב כי ממשלה ימנית בניגוד להצהרותיה, דווקא מצמצת את מרחב התמרון הפוליטי של ישראל בכל הקשור להמשך ההשתוללות של הבנייה בהתנחלויות.

הדינמיקה היא פשוטה: ככל שהחזית עם העולם הערבי-מוסלמי הולכת ומתחממת בשל דימויה הלאומני והאלים של הממשלה בישראל, הולכת וגוברת גם תלותה האסטרטגית של ישראל בארצות המערב בכלל ובארה"ב בפרט. ועימן גם הצורך לשקול את האינטרסים של מדינות זרות.

אלא שעל סמך נסיון העבר, ניתן לומר בוודאות מוחלטת שלו ציפי

לבני "השמאלנית" הייתה מרכיבה את הממשלה, או לחליפין לו היתה מכהנת בישראל ממשלת אחדות רחבה שבה קדימה הייתה גורם משמעותי, היקפי הבנייה במזרח ירושלים וגם בהתנחלויות שמעבר לה, היו כפולים ומכופלים. סביר אז שכמו בתקופת אהוד ברק, "ההורדוס של ההתנחלויות", שכראש ממשלה ניהל מו"מ מתקדם עם הפלסטינים אך בו בעת בנה בהיקפים חסרי התקדים בהתנחלויות, או אולמרט שאו-טו-טו היה בדרך לסגור עם אבו מאזן עסקה אבל על הדרך הוא גם הגדיל בכמעט 50 אחוזים את התחלות הבנייה בהתנחלויות בשנת 2008, הכרזות כאלו היו עוברות בעולם בקול שתיקה דקה.

ראוי היה אפוא, שדוברי קדימה שבחוצפתם וצביעותם מעזים לבקר את נתניהו על הבנייה ב"מזרח ירושלים" ו"הפקרת הבטחון הלאומי בידי אלי ישי", יאלמו בימים אלו דום. ואתה נתניהו, לך על זה! הרוס לערבים ובנה ליהודים בירושלים בירת ישראל המאוחדת לנצח נצחים. לזאת הלא נבחרת על ידי רוב אזרחי הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.