פסימיזם אקולוגי

ניצול הטבע נעשה עד כה למטרה בסיסית ביותר, והיא חיסולו של מה שאינו אנושי. אולי כדאי שנאמץ את גישת הייאוש – לפיה אין מה לעשות יותר

ד''ר יצחק בנימיני | 15/3/2010 16:30 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
"מה עושים?". זו השאלה שאנו שואלים היום, אלא שאנו מצויים עמוק בתוך סתירת העשייה, במלכודהּ. ברצותנו למנוע את התחממות עולמנו, אם בכלל אנו מצליחים במשימה, לרוב אנו מרסנים במקצת את קצב ההתקדמות של מנועי העשן הקפיטליסטיים, או מצליחים למצוא חלופה, כמו התירס כדלק, שהפקתו מייצרת הרס סביבה אחר. מכאן שאנו לקראת התנגשות סופית עם העולם שהיניק אותנו עד כה, כרטיס חד-כיווני.


כדאי אולי לשאול האם המנועים הללו פועלים רק מתוך הגיון ההתפתחות הקפיטליסטית, או שמא ישנו דחף עמוק עוד יותר המניע אותם. דחף כזה ניצב בבסיס ההוויה המערבית. ההוויה הזו כוללת את היהודי, הנוצרי והמוסלמי, אך למעשה גם זה האחר, שכבר מזמן מדקלם פסוקי יוגה דרך מסך טלוויזיה מערבי. דחף זה הוא, כך נֹאמר, הלא-מודע התרבותי של המערב, שבבסיסו הוא אנטגוניסטי לטבע ולארכיטיפ של אמא-אדמה.

לאור הימצאותנו על סף תהום נראה שכדאי שנימנע מאימוץ עמדה אופטימית של "יש אפשרות לעשות". עמדה זו כאמור מייצרת עשייה מזיקה והיא מרגיעה את מצפוננו ומאפשרת להמשיך בסדר היום שלנו. עלינו לאמץ עמדה מיואשת, מלנכולית. נשקע בתהומות הייאוש העמוק, כחזרה מקדימה לתוהו ובוהו שעוד צפוי לנו, ובטרם נצמיח כלל מתוכנו ישועה כנגד כאוס זה.

ההתוודעות לייאוש העמוק תפתח את תחושתנו שלנו לדיבוב
עצמי על היות עצמנו, בעצם, בעלי תשוקה עמוקה לחורבן הגדול: סוף סוף ייהרס הטבע, הדבר התמים הזה, שאינו שייך לעולם השפה; החיה שחיה, אבל אינה יכולה למסור זאת, תיעלם מעל פנינו ותמנע את מבוכת הבלבול בין התרבות לבין הטבע, את התיווך בין הדומם לבין האנושי.

בחורבן ובהשמדה של הטבע, זו תהיה גם דרכו של הטבע לממש את ההיגיון העמוק שלו: הדרך של הטבע להתנהג באופן הטבעי ביותר, החורג ממצב השימור העצמי שלו. אפקט החממה הנו אפוא פעולתו הטבעית של הטבע, בניגוד ל"טבע" שאנו מביטים בו מבעד למשקפי הנוף שלנו, שאינו אלא ציור, ייצוג; בניגוד לטבע של שמורות הטבע, ששמור, לא מפני הנזקים שלנו, אלא שאנו שמורים מפניו. והרגע לפני המוות של הטבע יהיה הרגע של הטבע האמיתי ביותר, כשהוא משוחרר מעולם הציוויליזציה ואף בוגד בו.

למעשה ניצול הטבע נעשה עד כה למטרה בסיסית ביותר, והיא חיסולו של מה שאינו אנושי, של מה שעומד מולי באופן כל כך מסתורי ואני לא יכול לו, אלא בחיסולו, או בשימורו, בהכנסתו למרכאות של "טבע". זו התשוקה לעולם של השפה בלבד, שבסוף לא תיוותר אף הדיאלקטיקה של השפה מול הטבע, שבו המילה כבר לא תהיה זקוקה לטבע, שבו האלוהים כעיקרון התרבותי של ויהי-אור לא יהיה זקוק עוד לאחר, הטבע, העולם, כדי להיות הוא עצמו. וכך גם לגבינו.


הכותב הוא חוקר דתות והשיח הפסיכואנליטי, עורך הוצאת רסלינג.

המאמר הוא קטע מהקדמה למסה פרשנית על סיפור הבריאה בספר בראשית. המסה תתפרסם בקרוב בגיליון 3 של כתב העת "טבור" המוקדש לנושא האקולוגיה.
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

טור אורח

צילום: .

nrg מעריב מציע במה לכותבים אורחים על ענייני השעה

לכל הטורים של טור אורח

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים