בין ברק לגביזון

בג"ץ לא קבע אם הרפורמה בתכנון ובבנייה ראויה או לא, אבל בחר באופן תקדימי להתערב בדרך שבה קובעי המדיניות שלנו מקבלים החלטות

ד''ר אסף מידני | 11/3/2010 8:07

בשבוע שעבר הוציא בג"ץ צו ביניים שאסר על הממשלה ועל כל פורום ממשלתי אחר לקיים דיון בהצעת חוק התכנון והבנייה, במסגרת רפורמת הקרקעות של ראש הממשלה נתניהו. העתירה הוגשה על ידי הארגונים הירוקים שטענו כי הליך קידום החוק הוא בעייתי באופן קיצוני: פרק הזמן של 21 יום שנקבע על ידי הממשלה כמשך הזמן שבו ניתן להגיש השגות והערות לרפורמה הוא קצר מדי - במיוחד שלגבי תוכנית רגילה החוק מאפשר פרק זמן של 60 יום. משמעות ההחלטה היא כי יש להבטיח מתן אפשרות תגובה מעמיקה ורצינית של משרדי ממשלה ושל גורמים ציבוריים הנוגעים בדבר וכן של הציבור. אכן תקדים. ועל שום מה?

זה לא חדש כי בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ מתערב בתחומים שונים ערכיים שנויים במחלוקת. כך למשל, ב-1994 הורה לצה"ל לגייס נשים לקורס טיס, ב-1999 החליט בג"ץ כי יגויסו בחורי הישיבות, ורק בשנה שחלפה הוא שוב ביטל סעיף בחוק ואמר "לא" להקמת בית סוהר פרטי. בית המשפט קובע ערכים, ועל כך ניטש ויכוח בחברה הישראלית.

המתנגדים למעורבות זו טוענים כי הסדרים ערכיים שמורים לכנסת ולציבור בישראל ולא לגוף ביורוקרטי. המצדדים במעורבותו טוענים כי בעידן של חוסר יכולת למשול, תפקיד הביורוקרט להתערב ולהקנות ערכים. מוכר? זה על קצה המזלג הוויכוח בין

הפרופסורים רות גביזון השמרנית ואהרן ברק, הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון. ומי צודק? נדמה כי על כך יש לומר: גם זה וגם זה. החידוש הפעם הוא בכך שבית המשפט לראשונה לא מחליט על הערך עצמו אלא על הדרך שבה קובעי המדיניות מעצבים את הערך. כאן התקדים.

בית המשפט העליון בוחר להתערב בדרך קבלת ההחלטות הלקויה שפשתה בקובעי המדיניות בישראל. זו בדיוק הדרך השלישית, זו שבין ברק לגביזון, והיא יותר ממעניינת. בג"ץ לא קובע אם הרפורמה בתכנון ובבנייה ראויה או לא, אלא בעלי העניין הפוליטיים והחברתיים הם אלה שיקבעו.

המצב כיום הוא בעייתי. הדרך לקבלת החלטות בישראל אינה מובנית באופן שמבטיח שיתוף בעלי העניין השונים בסוגיות ערכיות שנויות במחלוקת. באופן זה השיטה מתמרצת קבלת החלטות ריכוזית. הקושי הוא שלקבלת החלטות ריכוזית יש עקב אכילס, והוא שלב היישום של המדיניות. ברור הוא שמי שלא היה שותף בתהליך ימצא עצמו מתנגד ומערים קשיים ביישום המדיניות. ואם כך, מה לנו מדיניות אם היא אינה מיושמת?

לכן קובעי המדיניות נאלצים שוב ושוב לשנות את המדיניות בשיטת כיבוי השריפות. מה הפלא שמאשימים אותם בזיג-זג? ימים יגידו אם ההתערבות האחרונה של בית המשפט תצליח לפתור את הבעייתיות ההיא בהליכי קבלת ההחלטות.