ביום שבו נפטרת: מכתב לג'יי די סאלינג'ר המנוח
בלי להיות מפורסם ונערץ כמוך, גם אני הבנתי שאני שבוי וקפוא בתדמית הציבורית שלי
ביום שבו נפטרת, לפני כחודשיים, אושפזתי לשיפוצים בבית חולים, אחרי שנפלתי והתעלפתי כמו הולדן באיזה חדר מומיות במוזיאון לטבע או במקום אחר שכבר איני זוכר. בעודי מטופל, ביקש ממני עורך החדשות שאכתוב לך הספד ב-400 מילים, אבל לא היו לי מילים וכמו שאתה מבין זה גם לא היה בדיוק היום שלי.
גם אלה שלא קראו את ''התפסן'' בוודאי מכירים את משפט המפתח בו תוהה הילד הולדן ''לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא'' (משפט מפתח שנוסה בהצלחה להתחיל עם בנות מתוחכמות).
שאלה הזאת אינה רק שאלה בזיאולוגיה או בברווזולוגיה, אלא שאלת מפתח למי שרוצה לפענח את המצב הקיומי האנושי ואת הגאולה הקיומית של היחיד. בלי להיות מפורסם ונערץ כמוך, ג 'רום, גם אני הבנתי שאני שבוי וקפוא בתדמית הציבורית שלי. האני האמיתי שלי היה אגם קפוא שכל מה שחי ואמיתי רצה רק לעוף משם, אבל לאן?
היום התשובה ברורה: לקורניש, ניו המפשייר, לשם ברחת כדי לא להיות יותר ''קול חדש בספרות האמריקאית המודרנית'', אלא רק ג'רום.
כמו כל כך הרבה קוראים אחרים, אני אוהב את כל הספרים שלך, אבל יותר מזה אני מעריץ את השאיפה הבלתי מתפשרת שלך לחופש, אנונימיות ובדידות מזככת. בעולם שסוגד לכוכבים ובו זמנית לא מפסיק לרדוף אותם עם מצלמות ורכלנים, אתה היית אחד היחידים שלא הסכימו להיות חלק מהמשחק.
למרות שמעולם לא הייתי מפורסם ורב מכר כמוך, למדתי ממך גם את אמנות ההסתתרות והרצון להתחבא. אם כבר ג'יי די סאלינג'ר, אז לפחות ביער. עדיין לא מצאתי את הבקתה הרחוקה והנערה הנכונה, אבל אני חושב שאני בהחלט בדרך.
כמו כל כך הרבה סופרים ועיתונאים אחרים גם אני חיפשתי אותך כשגרתי שנתיים בניו אינגלנד. איבדתי את דרכי בשבילים מפותלים מסביב לעיירה קורניש בניו המפשייר. לא מצאתי אותך. מצאתי את סול בלו ואת פיליפ רות שמאוד שמחו לדבר איתי ולהתראיין לעיתון הזה. אבל אותך לא מצאתי. די לי שמצאתי אותך בגיל צעיר מאוד, כשקראתי לראשונה את ''התפסן בשדה השיפון'' וגיליתי מישהו שייתן לי השראה וצידוק לחיות מחוץ לתחום האוכלוסייה האנושית הבוגרת.
כשהנער הולדן אומר בספר הזה שהדבר שהכי מרגש אותי זה כשאני גומר ספר ואני רוצה להיות החבר הכי טוב של ''הסופר שכתב אותו'', אני לא יודע אם היה לך טלפון ביער הח שוך שבו התחבאת. אם היה לך-חשוב לי שתדע שבכל פעם שהטלפון לא צלצל זה הייתי אני. איני מכיר הרבה מקרים שבהם סופר כותב סיפור על ילד ואז הוא הופך להיות הילד שהוא כתב עליו.
בדרך כלל זה ההפך: רוב הסופרים כותבים על הילדות שלהם וברגע שהיא נכתבת הם מזדקנים בכבוד או בלי כבוד.
הילד שבספר - הולדן קולפילד - חושב שהחברה האנושית מזויפת, שטוחה ולא רואה את האחר. הולדן רוצה לצאת ממנה ולגור בבקתה שקטה באמצע היער עם נערה יפה וכדאי שהיא גם תהיה חירשת ואילמת.
ואתה ביצעת את החלום הזה שהפך להיות גם החלום הכמוס שלי. אני לא בטוח שהצעירות שאימצת היו חירשות אילמות, אבל יש לי הרגשה שלא ממש הקשבת להן. כמוך, ג'רום, גם אני התאכזבתי בגיל מוקדם מאוד מעולם המבוגרים, וכל מי שמכיר אותי יודע שאין לי בעיה עם ילדים וחיות, אבל אנשים בוגרים בעיקר אכזבו אותי עד כה.
אתה חזרת ממלחמת העולם השנייה אחרי שהשתתפת בקרבות קשים, כולל הנחיתה בנורמנדי, והמראות הזוועתיים של המתים והפצועים הבהירו לך מה אנשים בוגרים יכולים לעשות אחד לשני. אני חזרתי ממלחמה אחרת ופלישה אחרת, אבל מהרגע שבו עליתי על אזרחי ידעתי שאין לבטוח באף אחד, ובעיקר לא באנשים שהחליטו לשלוח אותך לגיהנום הזה, למות לטובת האנושות.
כשחזרת הלום קרב לבית שלך באמריקה, הדבר הראשון שחווית היה הידיעה שאונה, הבת של המחזאי יוג ?ין אוניל ואהובתך הנ ? ערצת מגיל 16, התחתנה עם החרמן הזקן צ ?רלי צ ? פלין. לי זה עדיין לא קרה, אבל אם זה היה קורה לי, לא הייתי מתפלא. אני בנוי מהחומר הננטש ששרוי בחוסר אמון מוחלט, שלא מאמין לסרטים האילמים של אלוהים וצ ?רלי צ ? פלין, ושברון הלב לא זר לי. יש אנשים שההצלחה גורמת להם להתגו? דד ויש כאלה שהיא גורמת להם להתבודד. למרות שלא הצלחתי כמוך, ג ?רום, בחר ? תי בצד שלך. אין לי שום ביטחון במגזר המבוגרים שלרוב רק שיקר לי וגנב אותי, וגם אני לא יודע להגיד באיזה גיל הילד התמים נהיה למיקרוב בוגר. לפעמיים אתה עוצם את העיניים לדקה וזה קורה.
בעיירה הקטנה שבה התחבאת, ערכת בבית שלך מסיבות לצעירות
וצעירים מאוד הרבה לפני שמייקל ג ?קסון עשה את זה )לזכותך ייאמר שהזמנת גם בנות(. אתה אהבת אותם והאמנת להם, והלב שלך התפוצץ לרסיסים כש? אחד מהילדים האלה ראיין אותך לעיתון בית הספר המקומי ולמחרת מכר את הראיון לעיתונים הגדולים באמריקה תמורת סכום עתק. חופי נורמנדי החרוכים, אונה המזדיינת, ועכשיו גם זה. אני בטוח, ג ? רום, שגם אתה קראת ואהבת את המשורר רו? ברט פרוסט, שגם הוא חי ביער הזה שלך או ביער אחר, והגדיר את השירה כ ?שביל שפחות הולכים בו.? וזה השביל שבחרת בו כשפרשת ממרוץ התהילה והנפילה של שאר סופרי הדור שלך. במשך יותר מחמישים שנה הסתתרת, אבל כל מה שלא כתבת בבקתה שלך הוא שירה. ומרגע הגלות המדויק שלך, אנחנו לא שואלים לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא. אנחנו כבר יודעים - הם עפים אליך.
''חשוב לי שתדע שבכל פעם שהטלפון לא צלצל זה הייתי אני''
איור: דקל חברוני
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם