מי מפקח על התעשייה בגליל? ברדק גדול
המשרד להגנת הסביבה מציג סדרי עדיפויות שנגזרים ממגבלות כוח אדם. את מי שגר מול מפעל בינוני שפולט רעלים, זה לא מנחם
האיור אינו מקרי: המפעלים המזהמים הם לא המכותבים העיקריים של הדוח הזה. במרכזו ניצב הרגולטור, שאמור לפקח ולייצג את האינטרס הציבורי ולהגן על בריאותו. מעל האיור מופיעה שאלה רטורית: "מי מפקח על התעשייה?". אחרי 3 שנות מחקר ואלפי מסמכים, הגיעו נשות העמותה למסקנה שכמעט אף אחד.
למרות העבודה החשובה שנעשתה כאן, צריך לשים את הממצאים בפרופורציה: רמת הפיקוח והאכיפה על התעשייה בישראל מתחלקת
התעשייה הקטנה והבינונית, לעומת זאת, נמצאת רוב הזמן מתחת לרדאר של הרגולטור. המשרד להגנת הסביבה מנמק את הפער הזה בסדרי עדיפויות שנגזרים ממגבלות כוח אדם. את מי שגר מול מפעל בינוני שפולט רעלים, ההסבר הזה לא מנחם.
יותר משהדוח חושף כשל בפיקוח על התעשייה, הוא חושף ברדק גדול. כל המפעלים שנחקרו ממוקמים במערב הגליל, אבל אין סיבה לחשוב שבאזורים אחרים המצב יותר טוב. לאורך כל שרשרת החיול של הפיקוח והדיווח, יש כאן יותר חורים מגבינה: למפעלים רבים כלל אין תקנים שמגבילים את הזרמת השפכים והפליטות לאוויר; כשכבר יש תקן, לרוב הוא מפגר אחרי המקובל באירופה; גם אם התקן עדכני, לא תמיד נערכות בדיקות סדירות; ואם הבדיקות נערכות, לעיתים קרובות המפעל לא עומד בתקנים.
לא פחות מהתוצאות, מדאיגה דרך החתחתים שמחברות הדוח היו צריכות לעבור כדי להגיע אל הנתונים. בלשכות רבות בישראל, חוק חופש המידע הוא רק שמועה. 3 שנים ארכה העבודה על הדוח, אבל גם עתה חסר מידע על רבים מהמפעלים. לסרבנים לא חסרו תירוצים, מסודות מסחריים ועד נימוקי ביטחון. חס וחלילה, שהחיזבאללה לא יידע אילו רעלים מאוחסנים במפעל הממוקם באזור התעשייה של עכו. אבל מה עם ביטחונם ובריאותם של השכנים?
הדוח מניח על השולחן כמות עצומה של פרטים. בשיח הישראלי, חסרה תמיד התמונה הכוללת. כדי שנוכל לראות אותה, יש צורך במכון לאומי, שימפה, יחקור ויסיק מסקנות אופרטיביות לגבי הקשר בין בריאות וסביבה, בין פליטות לתחלואה. כל עוד אין גוף כזה, ארגוני הסביבה ימשיכו לזעוק חמאס, התעשייה והרגולטור יאשימו אותם ביצירת פאניקה, והציבור יעמוד נבוך באמצע.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם